אם יש דבר אחד שאני טוב בו זה לגרום לאנשים לחשוב שאני טוב בהכל. ואם יש דבר אחד שאני טוב בלגרום לאנשים לחשוב שאני טוב בו במיוחד, זו מתמטיקה. בצד השני של סקלת הכישורים שלי נמצאים ילדים. ילדים תמיד היו עקב האכילס שלי. יותר מעקב – רגל אכילס שלמה. אני לא מסתדר עם ילדים מאז שהייתי ילד.
ועדיין, בכל ארוחה משפחתית שאני נקלע אליה, לא משנה של איזו משפחה, אני מוצא עצמי אבוד מול סוללת הורים והורים לעתיד בניסיון להצדיק את חוסר הרצון להשתתף בתהליך ההצתאצאות (אל תטרחו לבדוק, אין מילה כזאת). אז החלטתי לעשות מה שכל מתמטיקאי טוב עושה כשהוא מתקשה להוכיח את הטענה שלו ? להוכיח שקשה להוכיח אותה.
תראה לי מישהו שמתחרט על ילד שעשה
"תראה לי מישהו שמתחרט על ילד שעשה", מפצירים בי. ולכולנו ברור שהם לא מתכוונים לזוג ילדים שפיספס את פרק הסיום של "החיים", או לאישה שעוברה בעל כורחה. הם רוצים מישהו נורמטיבי, או לפחות במרחק הזדהות ממני. דרישה סבירה מצידם להצגת ראיות. כזו שאני יכול להתחבר אליה. אחרי הכל סטטיסטיקה היא כמעט מתמטיקה. רק שבניגוד למתמטיקה היא סובלת מהצורך להיות קשורה למציאות, וכאן מתחילות הבעיות.
אז ניקח כמה צעדים אחורה עד שנגיע לעשור הקודם ונעיף מבט באחוזי הגירושים. הדורות הקודמים מתפארים בקדושת הנישואים של פעם. בסבלנות ובנחישות שהייתה לאנשים להישאר יחד גם אם מסביב יהום הסער. גם אם לכולם ברור שזה לא עובד. גם אם מזמן כבר הבינו שעשו טעות. כשנחזור להווה נגלה שאחוזי הגירושים עלו מאחוז שנשמע קטן באופן משמעותי אבל עדיין אמין, נגיד שני אחוז, לאיזור ה-ארבעים אחוז.
צריך להתחתן פחות
ואולי באמת אנחנו מקלים ראש. עם אצבע קלה על ההדק. פועלים בהגזמה על רגשות זמניים ולא חושבים על ההשלכות. אולי אנחנו צריכים להתחתן פחות בפזיזות. או פשוט להתחתן פחות.
זה בדרך כלל השלב שבו שואלים אותי מה הקשר ואני מציע את ההנחה על פיה אנשים שהתגרשו לא היו צריכים להתחתן.
ולמרות שאנחנו עוסקים בסטטיסטיקה אני נאלץ להפטיר בפניהם את דרשת ה-"יש יוצאים מן הכלל", כמו השכן מקומה ארבע של דודה רבקה או האורולוג של סבא חיים, ולציין שלפעמים קורים דברים במהלך הקשר שגורמים לפירוק הלא צפוי שלו, בגידות, שחיקה או אובדן כושר רבייה, למרות שגם עליהם אפשר להתווכח. אבל זו הנחה סבירה שמפשטת את המודל. שתי תכונות שאני מאוד אוהב בהנחות שלי.
יש יוצאים מהכלל? נו, בסדר
אף אחד לא מתחשב באחוז המתגרשים
אחוז המתגרשים מאיים לגבור על אחוז הלא מתגרשים ואף אחד לא מתרגש. אף אחד לא לוקח את זה אישית. כי ביום החתונה שלהם כשהעולם כולו סובב סביבם והצ'קים נכתבים לשמם, הכל יוצא מן הכלל וגם הם. הדבר האחרון שהמקרה הפרטי רוצה לקחת בחשבון זו הסתברות אפריורי. אז נכון, אם תוחלת החיים בשנים היא שמונים זה לא אומר שתחיה עד גיל שמונים, אבל זה משהו שכדאי לקחת בחשבון.
אז מה לא תיקחו בחשבון לפני שתחשבו לעשות ילד? לאיזו סטטיסטיקה תתכחשו? גיסי יורה לכיווני שההחלטה לא להביא ילדים היא בלתי הפיכה. והוא צודק, ההחלטה הזו נעשית בלתי הפיכה כשאתה מסיים להזדקן ומתחיל להתקשש עד אובדן היכולת להרביע. ההחלטה להביא ילד, לעומת זאת, נעשית בלתי הפיכה ברגע שהיא מתממשת. שלא כמו נישואים או ביטלג'וס, אין מילת קסם שאפשר להגיד שלוש פעמים בשביל לעשות Undo. כי חזיר אפשר ליילד אבל ילד אי אפשר להחזיר.
יש יותר הורים שאימצו מהורים שמוסרים לאמץ
אולי בעוד עשר שנים, כשהזכות לשנות את דעתך לגבי נישואים תהיה מובנת מאליה, והזכות לשנות את דעתך לגבי הריון שכבר כמה שנים מחלחלת למיינסטרים תצבור עוד כמה מנדטים, כשהדברים היחידים שיישארו בלתי הפיכים יהיו מוות וחשבון מודולרי. כי המצב היום הוא שגם אחרי שנקזז את הקמבודי של אנג'לינה והסיני של קאביזל נישאר עם יותר ידיעות על הורים שאימצו מהורים שמסרו לאימוץ. לא שזה מפתיע. אם אנחנו מהללים ומשבחים את המאמצים אפשר רק להניח איך נקבל את הצד השני.
אז בגדול מהרגע שנכנסתם להריון ועד הרגע האחרון שבו תוכלו לשנות את דעתכם יש במקרה הטוב כמה חודשים, שאחריהם האופציות העיקריות שלכם הן לשאת קלון או לגדל ילד. אבל צריך להיות אדם נוראי כדי לחשוב על האפשרות שלא תאהב את הילד שלך. אחרי הכל הוא אומנם בן-אדם שאתה עוד בכלל לא מכיר, אבל סביר להניח שתוכל לעצב אותו כמו פלסטלינה להיות כל מה שתרצה.
נכנסת להריון? מזל טוב, יש לך רק תשעה חודשים לשנות את דעתך
מתחרט? היית צריך לחשוב על זה קודם
כי לחנך טינאייג'ר זה כמו לפסל. ביהלום. עם נוצה. אבל ידעת למה אתה נכנס כשעשית אותו. וגם אם לא ? אפשר תמיד לסמוך על העניין הגנטי שחזק יותר מהכל. יותר מכל מוסכמה חברתית. אז אין באמת צורך לחפש פתרון לבעיה שלא קיימת, כמו הורה שלא רוצים את הילד שלו, שנוטר לו טינה על תוכניות שאבדו, מזניח אותו או מפליק בו קצת תסכול מדי פעם. ואם הגעת למצב שיש לך ילד בן שש שאתה לא חפץ בו יאמרו לך את מה שאמרו לי באותו הדיון: היית צריך לחשוב על זה לפני שש שנים.
"היית צריך לחשוב על זה קודם" הוא אחד המשפטים האהובים עלי. הוא מסביר לך בו זמנית שעשית טעות ושאין לך איך לתקן אותה. הוא ממלא אותך תקווה כמו בלון ממולא נעצים.
ומה אם כולם היו חושבים כמוני?
המשפט היחיד שמתחרה בו על האהבה שלי הוא "מה אם כולם היו חושבים כמוך", שלאחרונה אני שומע הרבה לקראת הבחירות שאני לא מתכוון להצביע בהן. אני לא מנסה לגרום לאנשים לחשוב כמוני. למעשה אני מעדיף שיהיו כמה שפחות אנשים שחושבים כמוני, אחרת בשביל מה צריך אותי? חוץ מזה, אם כולם היו חושבים כמוני היו לנו בעיות חמורות בהרבה מאחוז הצבעה נמוך.
אז זו הייתה התשובה שלי. הראיות שנתבקשתי להביא יהיו אולי זמינות בעוד כמה שנים. בינתיים אני יכול רק לנסות להסביר להורים מכל הספקטרום המשפחתי למה לא אוכל להסביר את זה טוב יותר, ולקוות שהם ילכו לאיבוד באחת המילים הארוכות שכתבתי באמצע. אבל זו רק תאוריה, ואולי אני טועה. אולי אני לא מקדים את זמני אלא מנסה לשבור את מעגל הילדות העגומה שקיבלתי בירושה. זה לא מדאיג אותי. יש עוד דברים בחיים חוץ מלהיות צודק.
או כמו שנהג לומר המרצה האהוב עלי לקומבינטוריקה: חבל להרוס רעיון יפה עם אמת מקרית. נתראה בשבוע הבא בעוד שיעור מתמטיקה לחיים טובים יותר.
פורסם במקור בפייסר – המגזין החברתי הראשון, מיזם המחבר למעלה מ-20 כותבים מוכשרים בעלי טורים שבועיים