הלכתי לראות את "לאכול להתפלל לאהוב" השבוע. ולא, לא קראתי את הספר לפני זה. הכרתי את תקציר הסיפור פחות או יותר: משבר גיל ה-40, מסע לחיפוש עצמי, חוויות חיים אראונד דה וורלד ומשהו שקשור באהבה. עד כאן לא היו ספוילרים, בהמשך ייתכן שכן. ובעצם, איך אפשר לעשות ספוילר לסרט שמראש מספר לך בשלוש מלים את כל העלילה שלו?
שוט הפתיחה כבר מרמז על מסע כשלצופים נגלים שדות ירוקים, יערות דקל והרבה צמחיית פרא בבאלי. מסוג המראות שגורמים לי להחליט שאין, אחרי הסרט הזה אני מפסיקה לאכול פופקורן, מפסיקה לאכול אוכל תעשייתי בכלל, עוזבת את העבודה וקונה כרטיס טיסה למקום בעל שם אקזוטי. התחושה הזאת תחזור עוד כמה וכמה פעמים במהלך הסרט. במיוחד בחלק הראשון (והמייגע) שלו שנמתח כמו מסטיק ורק עשה לי חשק לקום מהכיסא וללכת לכל מקום אחר רק לא להמשיך לצפות בסרט הזה. הבנתי שאת בת 40, שלא טוב לך בחיים המושלמים שלך ושכולך ריקנות. מפה ועד באלי ? הדרך ארוכה. ארוכה מדי.
לגיבורה שלנו לא קוראים ג'וליה רוברטס, אלא אליזבט, ליז בשבילכם. היא מחליטה לארוז את החיים שלה לתוך תיק ולטייל בעולם כי כל מה שהיא עושה בחיים שלה זה לרצות אנשים אחרים (עוד לא הבנתם את זה?!). רגע לפני שהיא עוזבת את ניו יורק היא מאחסנת את חייה בגראז'. הגראז' נסגר וליז נשארת מול קיר לבן ותריסים אדומים. אמרנו שהסרט נפתח בירוק? חברו אותו עם הלבן והאדום וקיבלתם את דגל איטליה, התחנה הראשונה שלה במסע.
החלק הכי טוב במסע לאיטליה הוא צילומי האוכל (ואני משוחדת כי זה בדרך כלל מה שמעניין אותי). כל היתר ? שממה ושיממון. פה היא מזילה דמעה, שם היא מודה לחברים שהביאו אותה עד הלום, כאן היא מנהלת שיחה עם בעלת הבית השמרנית שלה ואחר כך עם אמא של המורה לאיטלקית שלה שעוד יותר שמרנית. כרגיל, אתנוצנטריות אמריקנית במיטבה ? האישה האיטלקיה המבוגרת היא לנצח שמרנית, כזאת שטוענת שכל אישה חייבת גבר, חייבת לבשל וממש לא חייבת לאכול, להתפלל או לאהוב. אבל אם חשבתם שזו סטראוטיפיזציה של "האחר", חכו עד שנגיע להודו.
חוץ מזה ? מה רע לנו לראות מנה של פסטה לבנה עם רוטב אדום ועלה בזיליקום ירוק ורענן (שוב, צבעי דגל איטליה), או גבינת פרמז'ן מגוררת על פיצה נפוליטנית וארטישוקים מטוגנים. מה חבל שהפופקורן הולך להיגמר.
המסע ממשיך. ליז אמורה ללמוד איך לעשות מדיטציה בהודו. ומדיטציה זה לא דבר מעורר תיאבון. הסצנות בהודו מצולמות תחת מעטה של אבק כתמתם ("הודו, הכל מיקרובים שם, אבק ולכלוך"), את הידידה ההודית של ליז מחתנים בשידוך על פי קסטה ואין לה זכות בחירה ("נורא פרימיטיביים שם"), התפילות באשרם הן דבר אקזוטי ומרגש ("סוף סוף היא תצליח להתחבר לעצמה") והחתונה ההודית היא טקס מרהיב (מילה מעצבנת).
הרצון להראות את השפע החומרי בחתונה מול השפע הרוחני באשראם מתחבא בעת החתונה בבגדי סארי נוצצים ומוזהבים, בשרשראות פרחים בצבעי לבן, ירוק וכתום (הפעם יש כאן רמז לצבעי דגל הודו) לעומת שרוואלים גדולים ועקיצות יתושים באשראם.
"ואת הגמלים ייבאנו מסיני"
כל היתר ? הרבה בלה בלה רוחני בשקל. בסוף היא לומדת לעשות מדיטציה. עכשיו תחברו את העקיצות עם הקילוגרמים שליז העלתה באיטליה ועם הבגדים המזוויעים שהיא לובשת באשראם ותבינו למה היא מגיעה לבאלי נואשת לאהבה, או ליתר דיוק, לסקס.
היא מגיעה לבאלי ופוגשת את קטוט, "הזקן החכם" עם השם הכי מצחיק בסרט. אבל לא בו היא מתאהבת אלא במדריך תיירים ברזילאי, ובת'כלס, גם אם יאצק (זוכרים אותו?) היה מגולם על ידי חוויאר בארדאם ולא על ידי שלמה בראבא יש סיכוי שג'וליה רוברטס היתה עושה לו טובה. וגם אני.
חשבתם שכל עניין האקזוטיקה מפסיק פה? לא ולא. כאן יש לנו את המרפאה המיסטיקנית שנותנת מזור בעזרת רקיחת תרופות כפי שלימדה אותה המסורת, את התיירת הברזילאית הפתיינית, את התייר הבלונדיני והטיפש, את הזקנה הבאלינזית המסורתית שגם היא (כמו האיטלקיות וההודיות) רק חושבת שכל מה שאישה צריכה זה גבר וכך הלאה. לנצח ה"אחר" הוא שמרן ופרימיטיבי בדעותיו ובהתנהלותו ומזל שיש לנו את ליז המהורהרת שתשליט קצת סדר בעולם.
בעלת בית איטלקיה או נערה הודית. לא משנה, העיקר שהאישה האחרת תיראה מגוחכת
ואיך היא עושה את זה? בעזרת גיוס תרומות למרפאה המיסטיקנית. ככה זה אמריקנים ? שהעולם ימשיך בשטויות הרוחניות שלו, אנחנו כאן כדי לממן אותם. ליז היקרה מגייסת 18 אלף דולר כדי להוציא את המרפאה מבעיות כלכליות ולהגשים את החלום של בתה: בית עם רצפה כחולה.
וראו איזה פלא, במרחק חצי סצנה יושבת הבת על רצפה כחולה, עוד לפני שהונחו יסודות הבית. (רואים שריאן מרפי הבמאי לא בנה בית בחיים שלו. מי עושה ריצוף לפני יסודות?!). גם במקרה הזה התמונה מרמזת על הדגל הבאלינזי. אדמה חומה כתמתמה סביב רצפה בצבע כחול עמוק.
אחרי שעתיים וחצי נגמר הסרט ונדלקו האורות. "כולה סרט בנות קלאסי שעושה חשק לטייל בעולם, לא יותר מזה", חשבתי לעצמי. יותר מזה אין לי מה להגיד. אז הזמנתי פיצה.