שקט, יורים. אם אני אכתוב משהו לא במקום אני אקרא "לא פטריוטית", "לא מזדהה עם תושבי הדרום", "תל אביבית בועתית שאין לה זכות דיבור ולא אכפת לה מהמדינה" ועוד כהנה וכהנה כינויים. אני צריכה להיות זהירה. אבל כואב לי על תושבי הדרום, באמת ובתמים. ודווקא מהמקום הזה, יש כמה שאלות שאני רוצה לשאול, תהיות כלליות, לחלל האוויר. ולא בגלל שלא אכפת לי מהם, להיפך. בגלל שאני חושבת שהם מנוצלים, והרבה מהסבל הזה היה יכול להימנע. ואני גם לא מבינה למה הזדהות עם תושבי הדרום מחייבת תגובה מיליטנטית וצמאת דם.
עוד ב Onlife:
- "זה מעולה שחיסלנו אותו, נכון?". מה עונים לילדים
- הטעות הכי גדולה ששלי יחימוביץ' עושה
- אני מתנצל, נפל קאסם ליד הבית שלי
שיח בטחוני יוצר אחידות, לא איחוד
אני יודעת שבגדול זה לא משנה, ורעש התותחים אמור להשתיק את כל מה שקורה מסביב, אבל אולי, רק אולי, זאת בדיוק הנקודה. אולי מישהו רוצה שהתותחים ירעישו, כדי שהמוזות, וכולם איתן, ישתקו. כי נוח לו עכשיו לייצר אווירה בה אסור לאף אחד לדבר או להעביר ביקורת על הממשלה. מישהו זוכר את נושא התקציב שלכבודו הלכנו לבחירות? והדבר נכון לשני הצדדים, כמובן. כלומר, זה ברור שהאינטרס של האזרחים בשני הצדדים הוא לחיות את חייהם בנחת. והאינטרס של המנהיגים בשני הצדדים הוא לשמור את מושכות השלטון. השאלה היא מה המחיר שהם מוכנים לשלם בשביל זה? וזו שאלה חשובה.
כותרות העיתונים היום זעקו דבר אחד בלבד: עזבו אתכם מפוליטיקה, עכשיו אנחנו במלחמה, אין מקום לשאול מדוע ולמה. עכשיו אנחנו צריכים להציג חזית מאוחדת. ומה מאחד אותנו יותר ממלחמה? ולא סתם מאחד, כי לרגע קצר לפני שנה הצלחנו להתאחד גם סביב נושאים אחרים. אבל השיח הביטחוני, שמיד מוריד מסדר היום הציבורי את השיח החברתי, יוצר איזה איחוד מלחיץ, כזה שאסור לפקפק בו. יותר אחידות מאיחוד. והכל מרגיש מאד מוכר, כבר היינו בסרט הזה פעם. אז למה שלא ננסה ללמוד מההיסטוריה?
אני רק אניח את זה כאן (באדיבות Asaf Rothem):
למה אנחנו לא מאשימים את מי שמחזיק בשלטון?
למה השיח הביטחוני תמיד מזוהה עם הימין? למה תמיד הימין נתפס בתור הפלג שיכול להציל אותנו ולמנוע הישנות של מצבים כאלה, והשמאל נתפס כמי שאשם במצבים האלה? כלומר, עד כמה שידוע לי, הימין מחזיק בשלטון בישראל באופן כמעט רצוף ומוחלט כבר 35 שנה, למעט שנתיים של שמעון פרס, 3 שנים בין עליית יצחק רבין לשלטון ועד שנרצח, ושנתיים של אהוד ברק. אני לא אומרת שזה טוב או רע, יש לזה יתרונות וחסרונות, אני רק מציינת שזה מעט מגוחך להאשים את השמאל בבעיה הביטחונית ולהניח שרק הימין יכול להציל אותנו מזה. כלומר, היה אפשר לצפות שנפנה אצבע מאשימה כלפי מי שנמצא בשלטון רוב הזמן, אבל אנחנו מעדיפים להמשיך להאמין שדווקא שם נמצא הפתרון. איינשטיין אמר פעם שההגדרה של שגעון היא לעשות את אותה הפעולה ולצפות לתוצאה שונה. האם המבצע הצבאי הזה יהיה שונה? האם הוא המבצע שיפתור סופית את הבעיה? או שאולי למישהו זה דווקא נוח שיש איזו גזרה חמימה תמידית, שאפשר להלהיט בן רגע בעת הצורך? ושוב, מדובר בשני הצדדים.
כותרות העיתונים אף הציבו היום את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כאדם היחיד שיכול לשלוט ולפקד על הכאוס. מאיפה מגיעה ההנחה הזאת? מה הייתה ההכשרה הצבאית של נתניהו, לפני שהיה ראש ממשלה לראשונה? קצין בסיירת מטכ"ל? זה לא הופך אותו לאסטרטג גדול או ביטחוניסט מדופלם. זה הרי הכל עניין של מיתוג. הרי ברור ששר הביטחון יהיה גנרל לשעבר, למה אנחנו ממשיכים להחזיק במחשבה שאנחנו צריכים גנרל גם כראש ממשלה? וגם אם כן, מתי השתרשה לנו התפיסה שנתניהו הוא אחד כזה? ואם הוא אכן היחיד שיכול, למה זה לא קרה עד עכשיו?
כל ממשלות ישראל מנצלות את תושבי הדרום
בואו נודה על האמת: ממשלת ישראל לא מתעניינת במצב בדרום הארץ, אף פעם. לא מעניין אותה המצב הכלכלי הנוכחי הקשה, וכל ממשלות ישראל אשמות בהזנחה פושעת של האזור הזה. תושבי הדרום מופקרים כבר שנים ארוכות, מכל בחינה אפשרית. כשפרצה המחאה החברתית בתל אביב אמרו לנו "לכו לפריפריה". כאילו ששם אין אנשים, שעובדים לא פחות קשה, וסובלים הרבה יותר, כאילו שהזעקה החברתית היא לא, קודם כל ויותר מהכל, דווקא של אנשי הפריפריה. הרי גם על המצב החברתי והכלכלי תושבי הדרום משלמים מחיר גבוה מכולם. אגב, זוכרים מי דווקא כן דאג למיגון תושבי הדרום? האנטי-ביטחוניסט הגדול של כל הזמנים, השמאלני שלא יודע להסתכל במשקפת צבאית, עמיר פרץ. איש שהיה מזוהה, בצדק או שלא בצדק, בעיקר עם אג'נדה חברתית. את יחסן של שאר ממשלות ישראל לדרום הארץ אפשר לסכם בגדול במילה ניצול. ניצול ציני מאד.
כל מי שלקח את קורס המבוא ב"מה ישראלי" יודע שאין כמו שיח בטחוני כדי להשתיק ביקורת, לאחד שורות ולפנות ימינה. הנה, למשל, ציטוט מעניין מאד, גם הוא שיעור חשוב מההיסטוריה: "גם העיתונים התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין המלחמה לירידה בפשיעה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מידיעות אחרונות בטור המערכת ביום הראשון ללחימה תחת הכותרת "שקט, יורים": עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט".
היום הראשון ללחימה המדוברת הוא 6 ביוני 1982, וזה ציטוט מהערך של ויקיפדיה על מלחמת לבנון. מלחמה שבדיעבד, רבים מסכימים שהייתה מיותרת. בזמן אמת, אגב, רק חד"ש העזה להשמיע קול התנגדות למלחמה. בתגובה, נשמע הקריאה להעמיד את חבריה לדין באשמת בגידה. היה צריך לעבור הרבה זמן והיינו צריכים לספור הרבה גופות לפני שזה נהיה לגיטימי להגיד שאולי דווקא יש ברירה.
החיסול הכרחי או שהתיזמון הכרחי?
שאלה אחרונה, חשובה, שחייבת להישאל: אם אכן מדובר בחיסול שהיה הכרחי ומוצדק, למה חיכינו עד עכשיו? האם התזמון הוא מקרי? והאם זה באמת היה כל כך הכרחי ומוצדק? הנה פרט מעניין ששווה לדעת. רובנו לא ממש הכרנו את השם אחמד ג'עברי עד ממש לפני רגע. את השם גרשון בסקין אתם מכירים? זה האיש שיזם והפעיל את ערוץ השיחות עם החמאס שהביא לשחרור גלעד שליט.
הנה הסטטוס שהוא כתב היום: "במקריות מדהימה בפעם השלישית "אין מספיק זמן להעלות אותך לשידור" קודם בלונדון קירשנבאום, אחר כך במבט בערוץ 1 ועכשיו הבוקר בגל"צ. האם יד מכוונת מונעת מהציבור בישראל לשמוע שהמחבל הגדול אחמד ג'עברי היה מוכן לאשר הפסקת אש ארוכת טווח עם ישראל?". שאלה.