מפחיד מאד לחשוב שיש מישהו,או יותר מדי אנשים,שרוצים להרוג אותי.
הם לא מכירים אותי.לא יודעים שיש לי משפחה,שאני הקטנה,שיש לי אהבה גדולה,שאני אלרגית לחתולים ושאני לומדת לנגן בגיטרה.הם לא יודעים ולא אכפת להם.הם רוצים שלא אהיה.
נולדתי למציאות הזו ולמדתי לקבל אותה.
כילדה אני זוכרת תמונות אינתיפאדה קשות ופיגועי מחבלים מתאבדים. זוכרת פיגוע בפורים בבית קפה,עם ילדה קטנה מחופשת מובלת לתוך אמבולנס.זוכרת את עצמי מפחדת לעלות לאוטובוס.
לחשוב על כל החיילים,והגרוע מכך,האזרחים-הילדים והנשים שנרצחו.יש בזה תחושת סיפור אלף לילה ועוד ועוד לילה שמסרב לגווע.
סיפור יציאת מצריים והאלה שעומדים עלינו לכלותינו,חנוכה והשואה והכל מתערבב ונראה לא אמיתי ורחוק,אבל עדיין כל יום אנחנו מקבלים אישורים לכך שזה נכון.
אני כל כך גאה במדינה שלי,ובצבא שלנו שנותנים את הערך לחיי אדם מעל הכל ולא מאבדים צלם אנוש גם אחריי קירבה גדולה כל כך למי שחיי אדם לא מקבלים אצלם שום משמעות.
לא באה לצאת בהצהרות גדולות על כיבוש ומדיניות הצבא בשטחים.
המצב כל-כך מורכב ומלא בכל כך הרבה משתנים.
כשהייתי קטנה אמרו לי-"כשתגדלי,לא תצטרכי לשרת בצבא".
לא רק ששירתתי,אני בספק אם יש בצבאות אחרים את התפקיד שאותו ביצעתי-הדרכת אזרחים כיצד לנהוג במצב חירום.אני חושבת היום על על הילדים,המורים,הרופאים,החיילים,אנשי הצוות שהדרכתי ואני מתמלאה גאווה,כי מי מהם,ואני מקווה שכולם,הקשיבו להנחיות שלי ופשוט הצילו חיים.אז לא היו לי נעליים חומות או כומתה סגולה ולא היו שירי יחידה מורעלים,אבל אין ספק שכשרואים בניין שמתפתלח לשניים ואזרחים שנשמעו להוראות והצילו את חייהם,אני מצדיעה לפיקוד העורף,וגאה להיות חוגרת מילואים כחלק מהמערך הזה.
נשלח מה-iPhone שלי