"אל תצחיק אותי", אמר אורן כשהמליץ לי לבקר במתחם התחנה בתל אביב. "הילדים יהנו. תעביר פה ארבע שעות". אז קמנו ויצאנו בבוקר למתחם התחנה.
פעם היו פה אנשי חזון ומעש נוצרים פרוטסטנטים שבאו לארץ ישראל מאירופה,גרמניה ליתר דיוק, מתוך אמונה שהקמת כפרים יצרניים תקרב את הגאולה. אלה נקראו הטמפלרים שהתיישבו בארץ: שרונה היא הקריה, וילהלמה היא בני עטרות, ולדהיים היא אלוני אבא ובית לחם הגלילית ובמקומות נוספים בארץ. בראשית המאה ה-20 בנתה משפחת וילנד במתחם תחנת הרכבת יפו (מנשיה) את ביתה, וילה וילנד. לצד ביתם המפואר הוקם מפעל מלט ומרצפות שסיפק את חומרי הבניה ליפו ולעיר העברית הנבנית, תל אביב. מסילת הברזל פורקה ע"י התורכים והוקמה שנית באופן "צנוע" יותר ע"יהבריטים. תחנה זו היתה הראשונה שהוקמה במזרח התיכון מחוץ לתורכיה ולמצרים ושימש התחנת הקצה המערבית של מסילת הרכבת לירושלים. במלחמת העצמאות היתה התחנה קו החזית בין ערביי יפו לבין יהודי תל אביב, ולאחריה הפכה לבסיס צבאי של הצבא הצעיר עד שנות ה-80.
אין פה חרדים
למבקר במתחם התחנה המשוחזר להפליא ומהווה מקום בילוי שוקק חיים יש הרגשה של נוסטלגיה. בתי התחנה המשוחזרים, מסילת הברזל וקורות העץ הנושאים ריח עץ כבד, הקרונות, המחסנים,כל אלה נושאים עימם עוצמה. הביקור בתחנה זימן לי תמונה מרהיבה של שחזור תקופה שספק אם מי מהמבקרים במתחם מעלה בדעתו. והנה אישה מבוגרת, כבת שמונים, לבושה בחליפהו רודה לבנה, דוקא זו נראתה לי כמישהי שעברה שייך למקום. אולי נכדה של ? הגברת שוחחה בטלפון הנייד ואיחלה לדובר בצידו השני של הקו חג שמח. "יש פה הרבה אנשים היום", אמרה. "מזל שהחרדים לא גילו את המקום. לפחות לכאן הם עדיין לא מגיעים". וכל כך רציתי לדבר איתה ולא הצלחתי. נכון, לא ראיתי חרדים מסתובבים פה. ובאמת אין סיבה שיגיעו לכאן. כאן עיר הזימה, יש בתי קפה, רחמנא ליצלן. ובנות ישראל כאן חשופות כתף. ילדיהן מסתובבים בחצר, חלקם צופים בקוסם, חלקם בתיאטרון בובות, ויש גם אישה שהתחפשה לפסל, אבוי ! ויש ילדים שמעלעלים בספרים בחנות הספרים המלאה בספרות מקומית וזרה. בזו החנות בחר עומרי את ספרו הראשון מבין מבחר ספרי הילדים. באדיקות אחז בספר והחל קורא בו מיד עם צאתנו מהחנות. זו חוויה בפני עצמה. וזוהי תל אביב, עיר רב גונית.
המלצרית האדיבה בבית הקפה התנצלה שהמקום כשר. התרגלתי לזה. בנימוס ניסתה להגניב לי כוס פיג'לינג קרה. כמה מרענן לו יכולה היתה.
זכרונות
החום של תלאביב הביא אותי לסייר עם משפחתי ברחובותיה הצרים של נוה צדק, בתי משפחת שלוש,קולנוע עדן, הקיוסק הראשון, בית הספר תחכמוני והסליק בואכה שדרות רוטשילד עלבנייניה המפוארים של פעם. חלקם משופצים וחלקם מגדלי מפלצת חדשים. בחלק מהבתיםנותרו כניסות הלבנים ששימשו מסתור מפני ההפגזות. חרדי חבוש שטריימל פוסעבשדרה. בתל אביב אין זה מוזר. זה נראה פשוט ונוח. מסתדרים.
כך גם פועלים דוברי ערבית משפצים את הרחובותוהבניינים, וליד בית מס' 8 ברחוב מזרחי, הקרוי היום רח' שטרן, הבית בו מצא את מותואברהם "יאיר" שטרן, עובדים במרץ הפועלים ה"זרים" (לא רק דובריערבית) בהכשרת הקרקע לבנייתם של מגדלי יוקרה למגורים. שכונת פלורנטין תהפוך בשניםהקרובות לאזור מגורים יוקרתי. פליטי הודו והמזרח הרחוק הדרים בה היום לצד הזריםמאפריקה יאלצו למצוא להם דירות זולות יותר בעיר המתפתחת. מי יתן ופרנסי העירהמתפתחת ללא הרף ישכילו לשמר את המבנים ההיסטוריים, ויהא זה שכר לימוד עבור מחיקתסימלה של העיר, הגימנסיה הרצליה. ומי שרוצה לחוות מעט מהגימנסיה מוזמן לקרוא אתספריהם של פוצ'ו ("המורה הדגול שמילקיהו"), אוריאל אופק, נחום גוטמן.
| שלום, זוכרת אותי? |
בצמודלתיאטרון הבימה ולהיכל התרבות שוכן גן יעקב. גן יעקב נחנך ב- 1964 והוא הוקם עלשטח של שלושה וחצי דונם ותוכנן על ידי האדריכל יעקברכטר עם אדריכל הנוף אברהם קרוון. הגן נבנ?ה על גבעה שנמצאה ליד בית הבימה לפניהקמת היכל התרבות. הגן בנוי שני מפלסים המחוברים ב??גשרים כדי לשמור על עצי השקמה העתיקים הנטועים בו. שולבו בו עצי שקמה עתיקים (הגזע של אחדמהם ממולא כעת בבטון מחשש שיקרוס),צמחייה אחרת וספסלים מוצ?לים . הגן נקרא על שמו של יעקב סוראסקי, בנו של הבנקאיאליאס סוראסקי ממקסיקו שתרם להקמתו. יש לי זכרונות ילדות מרתקים ממקום מופלא וקסוםזה. לכאן נהגה אמי להביאנו, אותי ואת רונית, אחותי התאומה, מדי שבת אחר הצהרים.מצוידים בכריכים ובפירות היינו מבלים בגן כמה שעות. אני הייתי מטפס על עץ השקמההעבות כמעט עד לצמרת, ואמא היתה צועקת שלא אטפס גבוה מדי. בבריכות היו הצפרדעים מקרקרות, ובין הצמחים לבין השקמים היינו משחקים מחבואים. גן קטן וקסום, פינת חמד.משום מה לא עצרנו בגן. לא יכולתי לרדת ולראות את הגן ששינו את מראהו. הבטתי מחלון הרכב על השקמה הותיקה כאומר לה "שלום, זוכרת אותי ? ".
