אני רוצה לחרוג הפעם מענייני עיצוב גרידא ולשתף אתכם בתהליך מרתק שאני עוברת בימים אלה יחד עם קבוצה מדהימה של מעצבות פנים וסטייליסטיות לבית, המתקיים במכללת בנין ודיור. כן, קראתם נכון, כולן נשים, אם כי הקורס היה פתוח לשני המינים. כולן מצויות בשלב זה או אחר בקריירה שלהן וכולן רוצות ללמוד איך אפשר לקדם את העסק שלהן ולעשות יותר.
איך הכל התחיל?
אחרי שעברו כמה שנים טובות מסיום הלימודים באוניברסיטה, החלטתי שהגיע הזמן להגשים חלום. חזרתי לספסל הלימודים בטכניון והסבתי את מקצועי לעיצוב פנים. הלימודים לא היו פשוטים, לא נחתי בסופי שבוע והיו גם לילות ללא שינה, כל זאת במקביל לעבודה במשרה מלאה ומשפחה. את הילד השלישי הבאתי לאוויר העולם במהלך הסמסטר האחרון והעבודה על פרויקט הגמר.
הקמתי עסק עצמאי והתחלתי לעבוד. פשוט מאוד, לא? זהו, שלא פשוט בכלל. אחרי שנים של עבודה כשכירה עם משכורת יציבה שנכנסת לחשבון הבנק בכל ראשון לחודש, של שעות עבודה מוגדרות וללא צורך בשיווק ובלקוחות, מצאתי את עצמי מדשדשת בנבכי ה"עצמאיות" הזו, מנסה להבין מה אני אמורה לעשות. את הפרקטיקה המקצועית למדתי היטב והעשייה מדגדגת לי בקצות האצבעות, אבל כדי להתפרנס בכבוד אני צריכה… עוד ועוד עבודות.
פקחתי עיניים וחידדתי אזניים, יותר נכון הזזתי את העכבר במחשב שלי לכל מיני כיוונים, ואז שמעתי על ערב בנושא קידום עיסקי לאדריכלים ולמעצבי פנים, שהתקיים במכללת בניין ודיור. אצתי רצתי לשמוע את ההרצאה וקיבלתי כמה טיפים חשובים והמון חומר למחשבה. בהרצאה הכרתי את קובי ומירב, יוזמי הרעיון.
היוזמה להקמת הקורס הגיעה כאמור מקובי ומירב, שניהם מאמנים אישיים ועסקיים בכירים מחברת "תות תקשורת ותוצאות". קובי חיון הוא מאמן ומרצה, ולהלן ציטוט מדויק מדבריו: "שלום, אני קובי ואני יכול לעזור לך!", מלווה בהושטת יד איתנה, ומירב פפר, היא מאמנת אישית ועסקית וגם סטייליסטית בענייני לבוש והופעה. מבחינתנו, המשתתפות, אין דבר טוב מזה – אימון עסקי בתוספת דובדבן של סטייל אישי.
במכללת בניין ודיור למדו רבות מהמשתתפות את רזי מקצוע העיצוב והסטיילינג ומ"תות" אנחנו מקבלות את האימון ליציאה למערכה. לא רק בוגרי המכללה הוזמנו להשתתף, גם אנשי מקצוע שלמדו במקומות אחרים, כמוני למשל, קיבלו את ההזדמנות הנפלאה.
אז מה בעצם עובר עלינו שם?
תהליך מרתק, כבר ציינתי? קובי ומירב בונים את המפגשים כך שמפעם לפעם החוויה הולכת ומתעצמת. למען ההגינות אני חייבת לציין שאחרי המפגש הראשון חזרתי הביתה ואמרתי לבן זוגי שלא נראה לי שהם מחדשים לי משהו. אני הרי חרוצה, מעשית, ולא מפסיקה את העשייה שלי אפילו לרגע אחד. את כל ההנחיות שהם נתנו כבר ביצעתי לפני כן. בניתי אתר, יש לי דף עסקי בפייסבוק אני כותבת, ממתגת, מעורבת, נפגשת, מתעניינת, משווקת… אז מה עוד?
מסתבר שיש עוד, והרבה
לקבוצה יש כוח ולקבוצה של נשים יש הרבה כוח! כל אחת בקצב האישי שלה ועם נקודות החיזוק הדרושות לה, כבר צעדה כמה צעדים קדימה. זו שלא ידעה לדרוש כסף על עבודתה, הבינה שזה אפשרי. זו שלא היתה בטוחה, הזמינה כרטיסי ביקור (וזה צעד גדול בהחלטה!), זו שלא היתה ממוקדת, מצאה את הנקודה המתאימה, זו שחששה, החלה לאזור אומץ, זו שלא דיברה ורק כתבה, החלה לספר, זו שהיתה עצורה השתחררה (מטאפורית) וזו שנראתה ביישנית ותמימה, החלה לגשת לכל מיני מקומות ולהציג את עצמה.
אז מה יש שם
יש דמעות ויש התרגשות, יש למידה והתנסות, נרקמות ידידויות ושיתופי פעולה, ובעיקר המון אנרגיות מתגלגלות מאחת לשנייה.
מגיעות מוקדם לפני המפגש, רוקמות שיתופים ותכניות
ומה איתי?
אני הבנתי שאני בכיוון. הבנתי שאני מה שאני ואני גם ראויה להכריז את זה בקול. מותר לי להגיד שאני טובה (עיינו ערך המחמאות ששפכתי על עצמי קודם לכן), שאני יודעת את העבודה, שאני מוכשרת ושכל לקוח שבוחר בי מרוויח בגדול. אם אני לא אאמין בזה, אז מי כן?
זו רק ההתחלה …
הקורס שלנו עדיין לא הגיע לשיאו ומפגשים רבים עוד לפנינו. ימי שני בערב שלי הפכו לנקודת שיא שבועית ואני סקרנית לגלות מה עוד אקבל מהתהליך המופלא. בכל יום שני בלילה, כשאני יוצאת מהמכללה שבאזור התעשייה בפתח תקווה ברחוב השילוח קצת לפני הכיכר, אני רואה פסל תות גדול ניצב לו בגאווה.
התות ברחוב שילוח, כמה סימלי…