אני מסתכלת על תמונה ישנה של המשפחה שלי.סבא עומד במרכז לצידו סבתא,עם הקטן ביד,האחים הגדולים עומדים בשורה מאחור ומלפנים הקטנים ישובים על ספסל.כולם לבושים בקפידה,ומביטים למצלמה במבט חד. כיאה לתמונה שצולמה לפני 60 שנה במרוקו היא שחורה-לבנה-דהוייה,ואני מרגישה שאני חייבת להזכיר לעצמי כל הזמן-זה באמת קרה.היום הזה היה.מישהו אמר משהו באותו רגע והיה איזשהו ריח באויר,סביר של בישולים טובים.זה באמת קרה.היו רגעים לפני,שנעצרו לקליק והמשיכו לרוץ עד שנתלו על הקיר ושם נעצרו.
ואני יושבת ובוהה והיות שאת רוב היקרים בתמונה לצערי הגדול לא זכיתי להכיר הם חרוטים בזיכרוני דרך התמונה הזו.הרי שכשדודה שלי התאפרה לכבוד התמונה החגיגית היא לא העלתה בדעתה שדרך התמונה הזו היא תיחקק לי בזיכרון.
אוקיי,תיקון טעות: אחרי שיחה עם אבא מסתבר שהתמונה נלקחה אצל צלם מקצועי.כל המשפחה התגנדרה ונסעה בקוצ'ה,שזו כרכרה בכדי לצלם את התמונה שתישאר לנצח במוזיאון הזיכרון.
היום לפני שתספיק לסמס את המילה אינסטגרם תוכל לצלם,לעבד ולשלוח.
כמה יפה וכמה פשוט פשוט.אמנם התמונות האלה הולכות ופוחתות אבל את האייפון אף אחד לא ממסגר ותולה על הקיר.