היום, 3 בדצמבר, מצוין ברחבי העולם "יום הנכה" הבינלאומי. היום הזה מוקדש "לקידום ההבנה כלפי הנכים ולעידוד התמיכה בכבודם , בזכויותיהם ובשלומם. היום נועד גם להגביר את המודעות לתועלת שבהכללת נכים בכל היבטי החיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים." (מתוך ויקיפדיה).
לכבוד יום זה, החלטתי לחלוק אתכם כמה חוויות שלי מהחודש האחרון, שלצערי קשורות לנושא. לפני מספר שבועות שברתי רגל. הלכתי לקחת את הבן שלי מהגן, ובדרך נפלתי לתוך חור במדרכה. התוצאה: שבר בקרסול רגל ימין. כמקובל במקרים כאלה, הרגל שלי קוב?עה בגבס. וקיבלתי הוראה לא לדרוך עליה למשך 3 שבועות לפחות. כך מצאתי את עצמי מוגבלת– לא הולכת וגם לא נוהגת ? למשך מספר שבועות (בינתיים). אז קיבלתי טעימה של "איך זה להיות נכה".
גם מדרכות שנראות שתוכננו ומתוחזקות יותר טוב, הן לעתים לא נגישות.יש תופעה מאוד מוזרה ? מדרכות שמצד אחד של מעבר החצייה הן מונמכות ומשופעות ? לנוחות העגלות וכסאות הגלגלים. אבל עד שאתה מצליח לפלס דרכך בין המכוניות ולהגיע לצד השני ? אתה מוצא שהצד השני אינו מונמך, אלא ניצב כרגיל. אני, שהייתה לי הפריבילגיה שרגל אחת שלי הייתה בריאה, ירדתי בסוף מעבר החצייה אל הכביש, עמדתי על רגל אחת על הכביש, ודחפתי את כסא הגלגלים בידיי אל עברה השני של המדרכה. מילא שזו סכנת נפשות לעמוד כך. אבל — מה עושה מי שנכה בשתי רגליו?? איך הוא מעלה בחזרה את כיסא הגלגלים? לעתים עברו על פניי עוברי אורח, ראו אותי מזיעה ומתאמצת, ועזרו לי לדחוף את כיסא הגלגלים.
מספר שבועות אחרי שנפלתי, נפתח מבצע "עמוד ענן". לשמחתי אני גרה כעת בדירה עם ממ"ד. רק מה? בכניסה לממ"ד יש מדרגה קטנה, בגלל משקוף הברזל. אפילו את המדרגה הזאת קשה לעבור עם כיסא גלגלים. כל פעם שנשמעה האזעקה, נדרשנו להיכנס למרחב מוגן תוך 90 שניות. זה היה קשה ומפחיד. ותהיתי, מה קרה עם הנכים שגרים קרוב יותר לקו האש, או שבכלל אין להם ממ"ד וצריכים להגיע למקלט ברחוב? מה הסיכוי שלהם?
—-
תופעה אנושית מעניינת אליה שמתי לב היא, שהרבה אנשים שרגילים לפגוש אותי ביום-יום, התקשו לזהות אותי בכיסא, או אפילו לא זיהו אותי כלל. (אני לא רוצה לחשוב שהם פשוט ניסו להתעלם ממני וממצבי…). כמה מכרים ושכנים חלפו על פני "הנכה בכיסא", ואז פתאום נתקלו בפניי. הרימו את מבטם למעלה (לגובה שלהם), ושוב למטה, עד שהתבייתו על הפנים שבתוך הכיסא. "מה? עפרה? זו את??". כנראה המחשבה שאנחנו מזהים אנשים לפי הפנים שלהם היא לא ממש מבוססת. אנחנו פשוט יוצאים מנקודת הנחה שהגוף תמיד נראה, פחות או יותר, אותו דבר. אם הגוף פתאום משתנה באופן דרמטי, עלולים לא לזהות גם אנשים ממש מוכ?רים.
כמו כן חוויתי את היחס האמביוולנטי שכל נכה ופצוע חו?וה, כנראה, כלפי עזרה. מצד אחד, אתה אסיר תודה על כך שעוזרים לך, כי ברור לך שאחרת אי אפשר. מצד שני, אתה כועס על הגורל (ואצלי, על העירייה), שהביא אותך למצב הזה.
—
לאחר מספר שבועות, צילום רנטגן וביקורת אצל הרופא, נראה שהשבר מתאחה יפה, וכבר מותר לדרוך. עדיין עם הקיבוע. אז הורדתי את הגבס, וקיבלתי במקומו "מגף קיבוע" חביב, שאפשר ללכת איתו יחסית בנוחות. ומה שיותר חשוב ? אפשר להתקלח בלעדיו. אחחח, להתקלח לבד ? איזה אושר! J זה מהדברים שאפשר להעריך רק אחרי שהיית פצוע.
בקיצור: נכות קצרה יכולה להיות חוויה מעניינת ומלמדת, שמראה לנו קצת איך זה לחיות "מהצד השני". רק מומלץ כמובן שהיא תהיה קצרה. אפילו ממבט כזה קצר, ברור לי שיש עוד הרבה מה לעשות כאן בעניין הנגישות, ואנחנו עוד רחוקים ממצב שבו נכים יכולים להשתלב בכל תחומי החיים בכבוד.
האם גם אתם סבלתם פעם מנכות, זמנית או קבועה? מה אתם למדתם מהחוויה הזאת?
רשומות נוספות מהבלוג שלי "על בריאות והתנהגות. בקלות":
סינית במספרה ? על מונוסודיום גלוטמט
ממתיקים טבעיים ומלאכותיים ? גיוון זה הכיוון?