דמיינו לעצמכם מישהו שמארגן לעצמו צילום מהודר ומוקפד בו הוא נראה במיטבו מכל זוית אפשרית, כל מעלותיו מודגשות היטב וכל חסרונותיו מוצנעים. הוא שולח לעיתון את התוצאה המלבבת ומגלה למחרת שהתמונה מופיעה במלוא הדרה בעמוד הראשון ,אבל מתחתיה כותרת קטנה האומרת "האליטיסט הגזען, וים תגובות וטוקבקים שבחלקם מתייחסים לכותרת בלבד כאמת צרופה, לפעמים בלי להביט בכלל בתמונה.
אז זה פחות או יותר מה שקרה גם לי.
אני צריך להסביר לכם איך זה עובד, קודם כל: כשיצא האלבום האחרון שלי "משהו חדש מתחיל" (עותקים ספורים נשארו בחנויות, אם תמהרו אולי יהיה גם לכם…), פנו אליי מ"ידיעות אחרונות" כדי לקיים ריאיון ארוך ומעמיק עליי ועל האלבום.
כתבת נבונה, רגישה ומקסימה התלוותה אלי במשך שלושה ימים להופעה, לכיתת אומן שהעברתי בהתנדבות בכלא "מעשיהו", לפגישות וכו', שוחחה איתי שעות והוציאה תחת ידיה כתבה נהדרת, בעיניי, לא מלוקקת, ישרה ואמיתית, ובעיקר עוסקת במה שמעניין אותי באמת: יצירה, מוסיקה, בני אדם והיחסים המורכבים ביניהם. הכתבה הופיעה על השער של 7 ימים, המוסף אותו קוראים כמליון איש, וכותרת ההפניה בעמוד הראשון היתה: "דני רובס על המשברים בחייו, הנשים, והטיפול הפסיכולוגי". נשבע לכם.
שלא תחשבו שאני עסוק בפופיק של עצמי (אותי הכותרת בעיקר הצחיקה. באמת.אני כבר ילד גדול…). זה קרה לכל אחד ואחד מכם שניסה להגיד פעם משהו וצוטט מעוות על ידי מישהו אחר, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
אז שתבינו – את הכותרת לא בוחר מי שכתב את הכתבה. יש מישהו שכל תפקידו הוא להחליט איזה משפט מתוך הכתבה (או אפילו לא מתוכה) יגרום ליותר קוראים לקרוא את העיתון, או להיכנס לאתר. ברור, הרי, שעם סף הריגוש העולה ועולה למימדים מפלצתיים, האלטרנטיבה היחידה היא להיות צעקני או פרובוקטיבי יותר.
ולמה אני מספר לכם את כל זה?
כתבתי בשבוע שעבר טור שעוסק במוסיקה המזרחית והיהודית ששוטף אותנו. השוויתי אותה לתהליכים כלכליים אחרים, כשמתרחשת אינפלציה לגבי משהו מסוים, המסה קורסת ושורדים רק הטובים באמת. זה כתוב במפורש. אבל הכותרת שהפנתה מהעמוד הראשי לכתבה, אמרה באותיות גדולות: "גל המוסיקה המזרחית, מתי זה יגמר?" – במין אנחה יעכנאית כזאת לכאורה, ומיד בהמשך: "דני רובס מסביר מה יש לו נגד גל המוסיקה המזרחית, וצופה לו עדנה קצרה ביותר". פשוט ככה. שום דבר כזה לא כתוב בטור. כלום. נאדה.
אני כתבתי את דעתי על הטרנד הישראלי של התנפלות על משהו מסויים וחליבתו עד מוות. לא עדנה ולא נעליים. לא נגד ולא שמגד. זה שאני לא חובב שירים עם מילים לאנשים בעלי מנת משכל חד ספרתית, זה לא מוסתר. אין לזה קשר לא למזרח ולא למערב. הקפדתי לכתוב למה אני מצפה משירים. לא נתתי בהם צבעים ועדות. בשביל זה יש לנו את ש"ס. אבל בין הכותרת והטור פשוט אין קשר.
אבל מה? כצפוי, בשניה שאנשים מריחים "מכות", הם נעמדים לצפות ולהביע דעה. אז המון המון אנשים באמת קראו והביעו דעות חכמות ומקוריות על הכתוב. והמון אנשים אחרים פשוט קראו את הכותרת ונשרף להם הפיוז מייד. קראו לי גזען (!) קנאי (!!) ולגלגו על ההופעות שלי (!!!) וכמה מהם הודיעו שהפסיקו להעריץ אותי (!!!???). אלוהים אדירים, בני אדם, אתם בסדר, שם בחוץ?
אז כמו שירים שטוחים ודלי קלוריות (מכל הסוגים והעדות…) כנראה יש גם בני אדם.
אז אפשר לחזור לכתוב על שירים ועל מה שהם עושים לנפש שלי?
כי פשוט כשאני רואה אנשים שמתחילים לריב, אני מייד מחפש את אלה שלא.
תודה לכם על התגובות. בעיקר לאלה שבאמת קראו ובאמת אכפת להם.