דיאטת האופנה נכנסת לשבוע האחרון. החל בראשון הבא כל הארון פתוח לפני. למי שלא קרא על השבועיים הראשונים לתהליך אספר שמדובר בטרנד בינלאומי שבו אנשים מחליטים למתן את צריכת האופנה שלהם על ידי לבישת שישה פריטים בלבד למשך חודש. עלי, כאמור, עברו כבר 21 ימים בחברת חמישה פריטים בלבד (השישי מיועד לחתונה שתתקיים בשבוע הקרוב). 21 יום של כביסות תכופות, וניסיון לגוון את ההופעה המחזורית (ג'ינס-גופיה-חצאית-חולצה-חולצה) בדרכים שונות.
שני האירועים העיקריים שקרו השבוע והצריכו מחשבה קדימה: חופשה בת יומיים בגליל והופעה של אפרת גוש, אושיה אופנתית רצויה מבחינתי, וכזאת שהופעה שלה מחייבת מראה שונה מהרגיל.
איך אתם בדרך כלל אורזים לחופשה?
לאנשים רבים יש נטייה לארוז יותר מהרגיל, גם כשמדובר בלילה אחד מחוץ לבית. אומרים "ניקח, כי אני לא יודע מי יבוא לי ללבוש באותו רגע", "אולי יהיה קר, אולי יהיה חם", "אם כבר נוסעים מה אכפת לי, האוטו סוחב ". כמובן שהכל מגיע מניסיון אישי. לא מזמן התפרסמה כאן בonlife ביקורת על הפרסומת של אורנג' חו"ל שמראה כיצד באריזה לחופשה האישה אורזת כל כך הרבה דברים עד שלחפציו של הגבר לא נותר מקום. ובכן, הוכחתי את ההפך (ונשאר לי עוד המון מקום).
וככה זה נראה:
מחוץ לתמונה: פיג'מה, כפכפי אצבע, וסנדלים שחורים.
הנסיעה הקצרה הזאת כללה ארוחת ערב וטיול יומי, שתי מערכות שונות לגמרי. הג'ינס והגופיה הירוקה שימשו לטיול. את החולצה והחצאית השחורה שילבתי עם חגורה בעלת שלוש רצועות, צעיף קל (היה קריר) ועגילים, לטאץ' סופי.
ואיך עבר השבוע?
נכון שמצד אחד קל מאוד להתנהל תוך כדי דיאטת אופנה. כל האפשרויות הלבוש ידועות מראש. זמן רב נחסך על בחירת בגדים, על מדידות, על סידור הארון. מצד שני ? באמת שכל אלה חסרים.
העיניים יוצאות אל רעיונות אופנתיים, אל חולצות מכופתרות, אל צבעים שהם לא שחור, ג'ינס, ירוק, לבן. ואומנם האקססוריז מצליחים לסייע לגוון ולשחק עם ההופעה אבל זה לא מספיק.
אם נתעכב רגע על אקססוריז, נגלה שברגע שפריטי הלבוש מוגבלים, כך נזכרים פתאום באקססוריז שנשכחו. כמו למשל חגורת שלוש הרצועות שהולכת איתי עוד מימי התיכון, שרשראות ישנות חוזרות לצוואר בווריאציות שונות וכך גם הסיכות שבימים אחרים אני בכלל לא שמה לב לקיומן.
אלו הכוכבים של השבוע:
עגילי המשולש: מזכרת אותנטית משנות ה-80
א א א אני רוצה להתלבש כמו אפרת גוש
בפוסט הקודם כתבתי שדיאטת אופנה לא מתאימה לכל אחד. זה נכון, אבל שווה את המאמץ. זה מצריך חשיבה ממוקדת יותר על איפה אנחנו ממקמים את עצמנו בציר הזה שבין לא לעשות עניין מיותר מבגדים לבין להתייחס ברצינות להופעה שלנו. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו בשביל מי אנחנו מתלבשים. הקלישאה הראשונה היא "את מתלבשת קודם כל בשביל עצמך". ובכן, קל להגיד. אבל כמה פעמים התלבשנו כי הנסיבות דרשו, כי רצינו להרשים מישהו, כי רצינו להסתיר משהו, כי רצינו לשדר משהו החוצה. ועל הדברים האלו בדיוק חשבתי כשהתכוננתי להופעה של אפרת גוש.
אני מאוד אוהבת את אפרת גוש. הרבה לפני שהגדירו אותה כאייקון אופנה, הרבה לפני שהצטלמה לשבעה קליפים שקידמו את מותג האופנה אמה ואת "א א א אהבה". כי מעבר למלים וללחן, אי אפשר להתעלם מהנוכחות האופנתית שלה. והמצחיק הוא שבהופעת ההשקה של האלבום האחרון שלה אפשר היה לראות הרבה "אפרת גושיות" בקהל: אודם אדום חזק, שוונצים בשיער, עליוניות קטנות, עיניים עגולות עם מבט תוהה.
לי לא נותר אלא להגיע בחולצה שחורה וחצאית שחורה מכורח הנסיבות. לחגורה ולעגילי האייטיז המשולשים לא היתה משמעות מיוחדת בחושך של מועדון התיאטרון ביפו. ואין ספק שהדבר היחידי שעוד איכשהו בלט היה הליפסטיק האדום שגם אני, כמו כולן, מרחתי על השפתיים. ובימים כאלו, גם אודם יכול להיחשב לסוג של אקססורי.
גוש לעומת זאת, עלתה עם שמלה לבנה, הינומה וזר. הנה בחורה שלא צריכה דיאטה.