צריך….

חיה(שם בדוי) הציצה מאחורי הפרגוד שתחם את הנישה בה העברתי  את הסדנא שלי.

אספתי כבר את  הציוד שלי  והנה היא בפתח.

"היי, אפשר או שמאוחר מדי?" שאלה "לא מאוחר , את מוזמנת להיכנס…"למעשה, אף פעם לא מאוחר בשבילי כשאני מגיעה ליום סדנא בבתי החולים תמיד אני לוקחת את הזמן גם כשאני מסיימת פיזית להעביר את הסדנא….אני לא שוכחת לרגע  לשם מה הגעתי: הגעתי להיות בשבילן, בשביל כל אותן נשים שאוכל לגעת בהן בשרביט קסם הצבע לדבר , להקשיב, ולחבר את שתינו לחיים….

"בואי שבי מולי אני אשמח לאפר אותך" תוך שאני מדברת הבחנתי  בחוץ שלה  שחשף באכזריות בלתי מתפשרת, בלי לשקר את המחלה שבפנים. יכולתי לראות  שהאישה הצעירה הזו חולה, חולה מאוד. פניה הצהובים עפעפיה הורדרדים חסרי הריסים , הגבות המצויירות  המטפחת על הראש והצבע סביבה אותו מרחה כדי לצייר לעצמה שיער חשף כמה הסרטן עמוק בפנים.

התחלתי במלאכת האיפור והיא בסיפור שלה: " אני חולה זו הפעם השלישית תוך עשר שנים. אני בת 35 יש לי ילד קטן…. הסרטן  התחיל בשד האחד ואחר כך עבר לשני…בפעמיים הקודמות היתה לי מוטיבציה לעבור את הטיפולים ולחזור  לרוטינת החיים למעשה לא עשיתי שינויים מרחיקי לכת בפעמים הקודמות, המשכתי לעבוד במקביל  המשכתי לעשות מה שצריך…. ועכשיו כשחזרה המחלה החלטתי לעזוב את העבודה…. "את יודעת"  המשיכה "אני יושבת עם אנשים בני גילי והם מדברים על ה"צריך" על "צריך ללמוד" ו"צריך לעשות תואר שני " ו"צריך להביא שלושה ילדים לפני שאת מזדקנת  וצריך וצריך וצריך…."  ואני שואלת את עצמי מתי אני אחזור להתעסק ב"צריך"  " על  מה הם מדברים?…..ולי לפעמים אין כוח לגמור את היום…. המחלה הזו הזקינה אותי באיזה  50 שנה…."  התבוננתי בה והיא החלה דומעת ואני איתה.  לא היה לי מה לומר לה חוץ מלהרגיש את כאבה, לשתף אותה בהרהורי ליבי  ולהקשיב לה. "יהיה בסדר" מת ממזמן בלקסיקון המילים שלי  מול החולות כי זה צירוף המילים הכי נדוש הכי מאוס הכי בנאלי הכי לא אמיתי הכי מתחמק שניתן לומר  ברגעים מעין אלה.  נגעתי בפניה, חיבקתי אותה והזמנתי אותה להתבונן לרגע במראה ולגלות שם את החיים בצבעים שעל פניה.  היא התבוננה ולרגע נעתקה נשימתה." ואוו, איזה יופי לא להאמין שזו אני בחיי אני לא נראית חולה…. זו אני כמו שהייתי…." ואני הנהנתי בראשי" נכון, זו אכן את וכך כדאי שתזכרי את עצמך כל בוקר מול המראה… זו ההוויה הבריאה שלך זו חיה שלא  מוכנה לוותר…." היא התרגשה. התחבקנו ונפרדנו וידענו שעוד ניפגש…..