הערב תעלה העונה החדשה של דה וויס, אחרי עונה ראשונה ומוצלחת מעל למצופה. הפעם צוות המנטורים שונה קצת – במקום רמי קליינשטיין ישבו על כיסא משותף יובל בנאי ושלומי ברכה, ואני אישית די שמחה על השינוי הזה מכמה סיבות:
מי שעקב אחרי ההגיגים שלי בעונה שעברה יודע שדוד רמי לא בא לי טוב, לא בבחירות המתמודדים שלו ולא בבחירות הסטייליסטיות שלו. גם קרב החתולות המיותר שלו עם אביב גפן לא תרם הרבה לאלמנט הבידורי של התכנית, כי דוד רמי יצא נעלבי במקום לצאת תותח. תודה ושלום.
וגם, אני מצפה מיובל ושלומי להיות משב רוח מרענן, ומעבר לטעם מוסיקלי משובח אני מקווה שהם יוסיפו משהו מעניין לדינמיקה הדי עבשה שהיתה בעונה הקודמת. מקורות פנימיים בהפקה כבר רמזו לי שבזמן הצילומים של האודישנים ניתן היה לראות בבירור שבניגוד לשלושת הדיוות האחרות (שלומי, שרית ואביב) שבאו כל אחד מוקפים בפמלייה והדרת חשיבות עצמית, יובל ושלומי באו נטורל, עשו צחוקים ולא תפסו תחת.
שופטי דה וויס עונה 2: שלומי שבת, אביב גפן, שרית חדד, שלומי ברכה ויובל בנאי
אני עוקבת באדיקות אחרי הגירסה האמריקנית של "דה וויס" שכרגע נמצאת בעיצומה של העונה השלישית שלה (בלי חילופי שופטים או שינויי פורמט דרמטיים – לתשומת לבם של מפיקי "אמריקן איידול" שמחליפים שופטים כמו גרביים). נכון, זו לא חוכמה להשוות אותנו לאמריקנים, הם עושים את זה כבר הרבה זמן ותמיד יותר טוב, אבל יש המון מה ללמוד מהם. הדינמיקה בין ארבעת המנטורים האמריקנים – כריסטינה אגילרה, סי-לו גרין, אדם לווין (סולן מארון 5) וכוכב הקאנטרי בלייק שלטון – היא פשוט מופת לריאליטי מהסוג הזה. כל אחד מהארבעה נוטף ערימות של כריזמה טלוויזיונית בפני עצמו, ויחד הם מספקים בידור מעולה לחובבי הז'אנר. הם מצחיקים, שנונים, עוקצניים אחד כלפי השני אבל עם המון ריספקט אמיתי אחד לשני (יצויין לשבח במיוחד בלייק שלטון, שאני אישית לא הכרתי לפני התכנית כי קאנטרי זה ממש לא כוס התה שלי, שהתגלה בתור אחד האנשים המצחיקים ביותר בטלוויזיה).
שופטי דה וויס ארה"ב: אדם לוין, סי-לו גרין, כריסטינה אגילרה ובלייק שלטון
המנטורים לא נותנים לעצמם להתקשקש ולחפור יותר מדי, בניגוד לחבר'ה הישראלים שהרשו לעצמם בעונה הקודמת ללהג אחרי כל מתמודד במשך חמש דקות תמימות על כלום ושום דבר (בואו נראה בכמה וריאציות אפשר לומר "מרגש"). גם הקטעים בהם המנטורים עובדים עם המתמודדים על השירים מספקים: במקום להתמקד בסיפורים על חיים קשים, הם עוזרים להם לשפר את עצמם כזמרים, וזה מה שבאמת מעניין. מה יותר מגניב מלראות את תהליך העבודה של אמן כמו כריסטינה אגילרה? וכל זה עטוף בעריכה מהוקצעת. לתשומת לבם של עורכי הגירסה הישראלית, אני מקווה שלמדתם משהו מהטעויות של העונה הראשונה והפעם תחתכו במקומות הנכונים.
גם השוואת המתמודדים לאמריקנים לא עושה עמנו חסד. נכון שיש היצע יותר גדול של זמרים טובים ביבשת הרחוקה, אבל נקווה שהפעם לא נצטרך להסתפק ביבוא מקנדה (קטלין רייטר) כדי למצוא כשרון אמיתי.