עד לפני שנתיים הייתי די סגורה על עצמי.או לפחות ככה חשבתי.
הייתי עצמאית ודי משוכנעת שכך זה ישאר לעולם.
כשחזרתי לארץ ונחתתי על הקרקע המקודשת ורויית הסיפורים הזו,קיבלתי משום מה רושם שפה פחות פשוט.אולי זה בגלל שזה מה שכולם אומרים.אולי כי זה נכון.אולי כולם אומרים את זה כי זה ככה.
אני לא מאמינה בזה.אני חושבת שאם תדבוק חזק מספיק בחלומות שלך אתה תתעורר לתוכם.
אבל מהו החלום שלי? לאחרונה הוא כל כך מעורפל.
כזה שקשה לתאר מבין ענני הערפל ומקשים עליי לפרט.
הלכתי,באופן טבעי,למכירות,מתוך חשיבה שזה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב.
אבל כשאתה מתחיל לרוץ עם צ'ימידן מפוצץ רגשות פספוס אתה לא באמת יכול להתחרות.
היו ימים שהרגשתי שהצ'ימידן הזה מזין אותי וימים שבהם הוא גרם לי לנחות חזק על הרצפה ומשם קשה לקום.
היום אני נמצאת בנקודה שאני באמת לא יודעת מה ארצה להיות כשאגדל.
זה כל כך הרבה דברים שעפים לי בראש-להפעיל,לנהל,לשמח,ללמד,
להדריך,לכתוב,לטפל,לבדר,להקשיב,
לדבר,לכוון,לאמן…אני נשמעת לי קצת כמו אוסי,אחותי הגדולה,שמעידה על עצמה שיש כל כך הרבה דברים שהיא עושה טוב..אבל זה נכון!
מה שיפה אצלה שהיא באמת משלבת בין כל היכולות שלה-בהמון רגש ואהבה היא מטפלת-כקוסמטקאית מחוננת,כתזונאית,כהילרית בכל רמ"ח אבריה.כי היא בורכה ביכולת נתינה וביכולת אדירה להכיל ומה שיותר יפה זה שכמה שלא אחמיא לה,היא תגיד לי בסוף-אבל למה לא כתבת גם שאני מכינה מטבוחה מהממת??
כי ככה אנחנו……בנות האלימלך…קצת קשה לנו להתביית.
חולה עלייך,אוסי.
שבת קסומה ומוארת.אוהבת אתכם.