לא ידעתי כמה יציאת הבלוג תרגש אותי גם. אולי כי זה אומר שזהו, התהליך להביא תינוק התחיל. אבל בעיקר התרגשתי מהתגובות. של החברים שיודעים ומכירים אותי , וגם התגובות שלכם כאן. אין ספק שזה ריגש וחיזק אותי ביחד. היתה גם תגובה שהצחיקה אותי ואת החברים על השפן והחסידה. אבל היתה גם תגובה אחת, אחת ויחידה שגרמה לי רגע לתהות – באמת בא לי ילד כי אין לי חיים?? ובאותה שנייה בדיוק אותה תגובה גרמה לי להתעצבן.
רגע אחד 'שני חברים יצאו לדרך', (המגיב, ככה הוא כינה את עצמו): מי אמר שאין לי חיים? למה בחורה בת 41 שמחליטה להביא ילד זורק אתכם ישר לתפיסה של בחורה רווקה בלי חיים? אז תתפלאו. יש לי. יש לי קריירה מדהימה, חברים למכביר, ואת נינה לא נשכח. מה שאין לי כרגע זה יותר מדי זמן לעצמי. אבל באותה שנייה שהתעצבנתי, ככה העפתי את התחושה הזו ממני. אם זו החוויה שלכם ממה שכתבתי, אולי כדאי שתשאלו את עצמכם- אולי לכם אין חיים? אולי אתם עשיתם החלטות כי אין לכם חיים?
מה שכן, התגובה הזו גרמה לי להתעכב עם עצמי יותר, ולרצות לשתף אתכם בתהליך של לפני. של ה-איך הגעתי פתאום לרגע הזה שבא לי ילד. כי זה לא היה כל כך מהיר. הדרך, התהליך. להחלטה.
אני חושבת שכשהגעתי לגיל 35, התחלתי לחשוב על זה כאופציה. ילד לבד. בדיוק חזרתי משהות ארוכה מאד בחו"ל, ולראות הרבה מהחברים שלי שכבר היו בדרך למשפחה מורחבת, גרם לי לאיזו צביטה בלב ולהתמודדות בפעם הראשונה עם השאלה שאולי אביא ילד לבד? אבל אז לפחות זה גם התחבר אצלי בראש לאיזשהו וויתור על זוגיות. סה"כ אם כרווקה בת 35 פלוס קשה לי למצוא זוגיות, אז עם ילד?
ועם החשיבה הזו היה לי מאד קל לדחות את הרעיון לעוד שנה ועוד שנה. ובכל שנה מצאתי גם תירוצים חדשים. עבודה חדשה. בחור חדש. לא מרוויחה מספיק. יש לי עוד דברים שצריכה להספיק ועוד ועוד. אני חושבת שהכי היה קל, כי לא באמת הייתי לבד. הייתי ואני עדיין מוקפת במלא חברים, עם קריירה די משגשגת, אפשר לומר, וגם נינה הקטנה שמחכה לי בבית. זה גם עזר לכל התהליך להתעכב ולהידחות.
אבל ככל שדחיתי את השלב הבא, כך גם המשיכו להזכיר לי אותו בכל פעם מחדש. ובמיוחד אמא שלי, שאת כל השורשים הפולניים מיקדה בכיוון הזה. האמת שבהתחלה זה היה לחץ לחתונה וילדים. וכדי לעזור לזה לקרות, היא גם לא ממש בחלה בשום אמצעי, עד לשיא השיאים ? שבו באיזו ארוחת ערב בשישי, אמרה שיש לה טלפון של אלמן מקסים בן 60!!! (ושתבינו, אני לא נראית רע, להיפך!). לא הייתם מתחרפנים?
אז התחרפנתי. ונהיה ריב מטורף, שבסופו יצאתי מהוריי נסערת ובוכה. כשאמא שלי באמת לא מצליחה להבין מה קרה או מה אמרה. לכי תסבירי לה שגם ככה אני כולי בחרדות שלא אכיר בן זוג ואשאר לבד, אז אני ממש לא צריכה את החוסר ביטחון שלה בי, שרק מגביר בי עוד את הלחץ. אני חושבת שלא דיברתי איתה אחרי זה בערך חודש. לא כי כעסתי. פשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד. וכשחזרנו לשגרה, זה היה בתנאי אחד. אין יותר שיחות על זוגיות או ילדים.
בשנה האחרונה, איכשהו התחלתי להתרכך, וגם התחלתי להבין שאימא שלי יותר מהכל רוצה פשוט נכדים. וכשאצלי הרעיון להביא ילד לבד התחיל לקרום עור וגידים, התחלתי לשתף גם אותם ברעיון. והפלא ופלא. אמא שלי וגם אבא שלי בעד! ילד לבד. ביחד. מה שחשוב זה שיהיה. אבל זה לא היו ההורים שגרמו לאסימון ליפול. משהו בי גם השתנה בשנים האחרונות. תהליך ארוך שבו חוויתי דברים. הבנתי דברים. ולאט לאט התבשלתי.
קחו למשל את סצנת הדייטים, שלפני בערך שנתיים ויתרתי עליה לגמרי.
לשבת מול בחור בן 42 ולקבל ממנו את המבט החרדתי משהו של ? היא בטח רוצה מיד חתונה וילדים!!! – מה אני אגיד לכם, לא חוויה מהנה במיוחד. ואחרי עוד 4-5 חוויות דומות, החלטתי לגאול את עצמי מסצנת הדייטים הזו.
אני חושבת שדי מקביל גם הבנתי שלא רק שילד לא יגביל אותי ברמת הזוגיות, אלא שבשלב הזה, באזור גיל 40, ילד אפילו יכול קצת להרגיע. כי אז אני לא באה יותר עם שלט של "דרוש חתן וילד!".
ואני גם מאמינה שילד, יכול להשלים אותך בצורה כזו, שפתאום את מסתכלת על דברים אחרת. נותנת חשיבות שונה לדברים חדשים. מסתכלת בפרופורציות ובעיקר לא מתפשרת על עצמך. ועל הילד.
ואתם יודעים מה. אני גם לא רוצה להתפשר. אני רוצה להרגיש את הפרפרים בבטן. רוצה לאהוב באמת. ואם זה לא הגיע? מי אמר שלא יגיע מאוחר יותר? מי אמר שהלחץ להביא ילד צריך לגרום לי להתפשר על זוגיות?
ומי בכלל אמר והחליט שהסדר הנכון הוא קודם זוגיות ואז ילדים? הרי מספיק להסתכל בסטטיסטיקת הגירושים בשביל להבין שזה לא כזה מובן מאליו. בקיצור ולסיכומו של עניין, כל הדברים האלו שתיארתי כאן, הצליחו להתבשל אצלי בחמש השנים האחרונות. אבל גם הם עדיין לא הספיקו כדי שאקום יום אחד בבוקר ואתחיל לעבוד בזה.
עדיין הצלחתי למצוא ים של תירוצים למה עדיין לא.
אז איך גרמתי לזה להגיע? אז זהו. שלא באמת גרמתי. זה פשוט קרה. אולי הדבר היחיד שקרה זה שהחלטתי להוריד לחץ. לתת לדברים לקרות. ופתאום, זה באמת קרה. פתאום קמתי יום אחד בבוקר והבנתי שאני מוכנה. וגם רוצה. עכשיו. וזה לא חוסר החיים שגרם לי להגיע לכאן, אלא דווקא שהחיים שלי מלאים בשאר הדברים, ואז את יותר ממרגישה את החוסר במשהו אחד קטן שעוד לא עשית. ילד.
היום, כשאני רק מתחילה להבין איזה תהליך ארוך ומורכב אני עומדת לעבור, אני כל כך שמחה שלא לחצתי על עצמי וחיכיתי שאהיה מוכנה. אני כל כך בשלה רגשית ונפשית, שאני גם יודעת שאני פשוט מסוגלת להתמודד עם כל דבר.
ולחברות ששאלו אותי. אם אתן לא מרגישות עוד מוכנות. זה בסדר. אין לזה גיל או חוקיות. רק אתן תדעו כשהרגע שאתן מוכנות יגיע. ותעשו לעצמכן טובה ואל תתנו לעולם להלחיץ אתכן, התהליך עצמו מלחיץ מספיק.
ולאלו ששאלו אם ויתרתי על זוגיות, כולל ההורים שלי. אז נראה לי שלא רק שלא ויתרתי, אלא אני נותנת לעצמי הזדמנות לאהבה אמיתית, רק מאוחרת יותר.
עכשיו רק צריך להחליט על הדרך. אם חד הורית. או הורות משותפת.