נפגשנו השבוע, אחרי חיזור מהזן הפייסבוקי שנמשך כחודש.
אחרי שלוש שעות יחד – רציתי ללכת עם אלין הביתה, או לכל מקום שאליו היא הולכת. יש משהו מיוחד מאד בבחורה הזו, שעלתה לארץ לבד והקימה פה עסק לתפארת.
יש בה המון רבדים ואינסוף גוונים וסוגים של מבטים. אני מניחה שכל אלה מצטמצמים לתוך העדשה כשהיא לוחצת, כי קורה שם משהו מאד מיוחד.
"תמיד ידעת שאת רוצה להיות צלמת"? אני שואלת. "ממש ממש לא", היא עונה במבטא צרפתי מקסים ומפלרטט.
היא לוקחת לגימה מהקפה שאפילו הוא נראה כאילו יצא מאיזה סט. כי ככה זה עם אלין, מתברר,כשחפצים/אנשים/חיות/מחשבות פוגשים בה – כל מה שחבוי בהם יוצא החוצה ונגלה לפני המצלמה שלה.