אפריל 2011 שעת בקר מוקדמת. אנשים רבים לבושים בבגדי ספורט עושים דרכם לקו הזינוק מול גן צ'ארלס קלור וממתינים בדריכות. אני בתוכם.עוצמת עיני.מקשיבה להלמות ליבי.צובטת את עצמי."10 ,9 ,8 ,7 ,6 , 5 , 4 , 3 , 2 , 1….."צועק הכרוז בחוזקה,ואני יוצאת לדרך. לראשונה בחיי אני שותפה לחוויה ספורטיבית שבעבר רק כמהתי לה,ולא האמנתי שאי פעם אגשים אותה. אני רצה.לידי המוני ילדים,הורים,חיילים ,מבוגרים ועוד וכולם עושים פעמיהם דרומית לתל-אביב,לכיוון יפו העתיקה. ק"מ ראשון אני עוברת בשלום. מתנשפת ובטוחה שכוחי יבגוד בי. מצליחה לראות את מגדל השעון המוכר כל כך,ומחייכת לעוברים ושבים העומדים בצידי המסלול,ומוחאים כפיים. ק"מ שני-מתה לעצור.המאמן אור רוזנפלד רץ לצידי "קדימה נינה,אל תעצרי….תראי את הים כמה הוא רגוע". הכחול של הים פותח את ליבי (כמה קלישאתי),אך הדם לא זורם לרגליים,ותחושת הכשלון הכל כך מוכרת מתפשטת בכל רמ"ח אברי,ואני נעצרת. "קדימה" צועק לעברי ילד בן 4 "כל הכבוד" מחזקת אותו אמו. רטט עובר בליבי,ואני ממשיכה בריצתי,מתה כבר שייגמר הסיוט.ק"מ 3- רצים רבים חולפים על פני,ומותירים אותי הרחק מאחור. אור לא עוזב אותי לדקה "את יכולה….תני גז",הוא צועק לעברי. ק"מ 4- לא מאמינה שאני ממשיכה. נזכרת בהבזק, בשנים עברו איך הקשבתי לפרסומים אודות מרתון תל-אביב,וקנאתי באלה שנרשמו,ולא העזתי לחשוב שאני מסוגלת.ק"מ 3.5 -לא מסוגלת לנשום,מתפללת לסיום.על פני חולפים הרצים הילדים,הם משיגים אותי .נותנת ספרינט לקראת נקודת הסיום….עוברת את השער הורוד הכה מיוחל…..דמעות מציפות את עיני,אינני מצליחה לעצרן.הלב דופק בחוזקה,ואני מחבקת באהבה את כלבתי שהמתינה בנקודת הסיום,ממטירה עליה נשיקות ובוכה…אוי כמה אני בוכה.אור מניח את מדלית ההשתתפות על צווארי ואני צוחקת ובוכה משל זכיתי במקום ראשון באולימפיאדה. שמה פעמי לכיוון ההפנינג המתקיים בגן , ומרגישה שווה לכולם. גאה בעצמי. אני נינה בסן רצתי לראשונה בחייה 4.2 ק"מ במסגרת מרתון תל-2011 ומאז….נפרץ הסכר,והתמכרתי…..לריצה,למירוצים,לאימונים ו"לעצמי החדש".משתתפת בעוד מירוץ,ועוד אחד וגומעת קילומטראז',5 ק"מ,8 ק",10 ק"מ,15 ק"מ ,21 ק"מ…ומגלה על עצמי הרבה דברים. מגלה שאני לא הכי מהירה ולא הכי מצטיינת,אבל הכי נחושה,והכי לומדת לעשות מה שאני אוהבת,משכילה להעדיף עשייה על פני היתקעות (הנובעת מפחד הבינוניות),ומשתוקקת לשתף את העולם בחוויות הספורטיביות וגם האחרות,כי מקבלת פידבקים מן הסובב שמשמעותם: הלואי אנחנו כמוך.מאז השתתפתי בכ-30 מירוצים,ובכל אחד מהם במהלך הריצה,חשתי תשוקה עצומה לתעד את תחושותי במהלך הריצה ואחריה.גיליתי שהכתיבה כמוה כריצה,או הריצה כמוה ככתיבה,שתיהן הן אמצעי לזכוך הנשמה,להשלת "קליפות" מן הנפש,ולגילוי אהבה עצמית ראויה .פרסום תמונותי מן המירוצים בפייסבוק וקבלת תגובות מחברי, היוו טריגר ודאי לרצוני לחשוף משהו שאינני עומדת על טיבו כרגע,וכשעלה ליוטיוב סרטון בו צולמתי מספרת אודות מירוץ מסוים שהשתתפתי,העזתי גם לכתוב רשמי מן המירוץ באתר "ריל טיימינג",ושם חשפתי תחושות הכי אינטימיות אודות "האני הרצה". אז הבנתי שעכשיו זה הזמן לפתוח בלוג….אולי מתוך מאות אנשים,מישהו יראה שניתן לצאת מ"איזורי נחות" ולהגיע למחוזות סיפוק עילאיים (לעסוק בספורט,לרדת במשקל,לשנות כיוון מקצועי,לכתוב ובעיקר להאמין כי אפשר….ולא מתוך קלישאה,אלא מתוך אמונה ממשית,שנוצרת עם ההתמדה בעשייה). קישור לסרטון- http://www.youtube.com/watch?v=ZpCSEuTQVHQ