אני קוראת כתבות על אונס נשים, הפליה, הדרה חוסר שיתוף, אלימות- מזדעזעת עמוקות ומבינה, שהחיים אליהם נולדתי, יקרים מפז על אף שלי הם נראים כנורמה, כמצב ההגיוני ביותר, בו אני חופשיה לדעה משלי, לגוף שלי, למחשבה מקורית ואינדבידואלית.
גדלתי בעיר פרברית, במשפחה של בנות ואבא. מעולם לא היה חסר לי דבר, אך תמיד תהיתי על כל דבר שקיבלתי. לא יכולתי להשלים ולקבל מובן מאליו, את מה שהורי מעניקים לי, והייתה לי זכות לבקר, להגיד אם זה טוב או רע, לבכות כשקשה לי, ומנקודת הראות של גיל ההתבגרות- להרגיש שכל העולם חרב מעליי, גם אם בפועל לא קרה דבר.
פשוט להיות אדם, מלא בתהיות, ברגשות, בתהומות לעיתים, הייתה לי זכות- כי אני בן אנוש.
אני מודה לכם הורי, כי בגיל 14 בזמן שגעשו בי ים רגשות, הסכמתם לי לבטא אותם.
מבחינתי, כל אחד בכל מעמד, חברתי, כלכלי, עדתי וכל סקטור אחר שתוכלו לחשוב עליו- זכאי לבטא את עצמו, זכאי לחופש הזה, הביטוי לא חייב להיות פומבי, ולפעמים רק עצם החופש לאפשרות זו הוא מספיק.
אני מצטמררת לחשוב על כך בצורה אמתית כל כך אבל כנראה שלא הייתי כאן היום אם לא היוו מאפשרים לי את זה, אז באותו הגיל.
כנראה שלאותה נערה, שיכלה לדמיין בחופשיות כיצד תעלם מהעולם, היה צורך בחיבוק, אולי קצת יותר מזה אפילו, כנראה שיותר. באמת הייתי צריכה את כל הטיפולים, השיחות, הבכי והדרמה- ותראו לאן זה הוביל אותנו, משפחה שמסוגלת לצחוק באותה מידה שהיא מסוגלת לבכות, הקשר בינינו שהפך לתקשורת בין אנשים בוגרים, היכולת לראות את האופי אחד של השני ולא להתכחש אליו, הרצון ללמוד אחד מהשני, והמוטיבציה לעשות זאת.
אני יודעת שהתא הקטן בו גדלתי שעכשיו נראה לי כל כך נדיר וקדוש, הוא ייחודי אך לא תמיד.
כן, יש עוד המון משפחות שמגדלות את הילדים שלהם בתמיכה רגשית, כלכלית, יצירתית וכל דבר אחר שתורם למען המעגל הזה שנקרא משפחה. אבל אני גם יודעת שלא רחוק מהעיר הקטנה בה גדלתי, גדלה נערה אחרת עם פחדים וחששות לא שונים משלי, ואפילו, כמו שאני רואה אותם מנקודת זמן זו, די בנאליים ומגוחכים. אך לא היה מי שיקשיב לה ברצינות אמתית, או יעניק לה את הזכות שמגיעה לה, היה מי שיבטל אותה, יעקוץ אותה, ירגיש חופשי לעצור כל קצה מחשבה חופשית שיש לה.
אני כותבת בלשון נקבה, אבל באמת מתכוונת לכל מין באשר הוא. לכולנו יש זכות. אינני מתכוונת רק לזכות לחופש הדת, או הביטוי שהן בהחלט חלק מזה. אני מתכוונת לזכות האישית להרגיש שווים, בני אדם שווים, לגיטימים, רלוונטים, מסוגלים, מיוחדים.
כשאתה מסוגל להרים ראשך בביטחון, או גם מתוך חוסר-הביטחון, זה אומר שאתה מקבל את עצמך. זהו מעשה אדיר, והוא לא מובן מאליו לכל אחד מאיתנו. לא כולנו גדלנו בסביבה שאיפשרה זאת, וכנראה שלא כולנו נצליח לאפשר זאת לילדינו. אבל אנחנו יכולים להתחיל להסתכל על עצמנו ולתקן. אנחנו יכולים להביט בסחרור הכוחני שבו החברה שלנו נמצאת ולנסות לעצור אותו. להבין שאנחנו הרבה יותר חזקים בטווח הארוך כאשר אנחנו פותחים את האגרופים ומנסים לקבל את הדברים השונים, הזרים, המוזרים או הרחוקים. יש לנו כוח כבני אדם, בואו נשכלל את היכולות שלנו להביע, להתערב, להיות ממולחים כשצריך או להקשיב לאחרים. אינני חושבת שאני יכולה לקרוא לכולם להתאגד סביב מדורת שבט אחת, אני בטוחה שלא ושמחה שלא. אני יודעת ששותפים לי עוד הרבה אחרים ברצון לשוויון. יותר מידי זמן קיבלנו על עצמנו את עול המעמדות. יש טבע חברתי, והוא אמיתי, אך מותר לנו לנסות לשבור אותו, ככה רק נתקדם הלאה, נבין יותר, נהיה יותר חכמים.
אולי כדאי שנלמד מההודים שיצאו לרחובות, ושנמצאים תחת תרבות מעמדית שקשה מאד לשוברה. אני מצדיעה לנשים ולגברים בהודו שהחליטו להרים ראשם ולהביע את זכותם.
בגיל 14 החלטתי לשבור את הכלים בתוך המשפחה, ולהעמיד את כולנו בקושי, הרבה פעמים תהיתי עם עצמי אם עשיתי זאת מתוך אנוכיות. אני יודעת שלא, אני יודעת שאם לא הייתי מציבה את הקושי, ומרימה את ראשי, לא היינו אותו הדבר כמו עכשיו.