ראשון בבוקר. אחרי שבת ביתית ואנרגיות נמוכות למדי, הבכור שלי התלונן על סחרחורות וחולשה. "אני לא יכול ללכת לבית הספר היום".
האפיזודה הזו, סוגרת לנו שלושה שבועות של מחלות, בזה אחר זה, כולל תינוקת אחת עם דלקת אוזניים. זר לא יבין..
הוא השתרע על הספה בסלון, קובע עובדה, והחל לבהות בשידור המוקלט של "דה וייס", מנדב מדי פעם רבע חיוך לאחותו הקטנטונת.
כל מי שאי פעם נשאר בבית עם ילד חולה, מכיר וודאי את הבהייה במסך. היא שונה מצפייה רגילה בטלוויזיה. הילד פשוט נשאב לתוך המרקע, הגוף נמזג אל תוך הספה ומד האנרגיה הולך ויורד. המממ… אין חום. באמת שבדקתי. אבל משהו שם לא יושב לי במקום. בכל זאת.
"אולי נצא קצת החוצה"?
הוא מרים גבה אחת ואני זוכה לחצי מבט. אני חושבת ששמעתי שם גם איזה המפףףף…
בפעם השלישית שהשאלה עולה לאוויר, הוא פולט – "טוב נו, בסדר".
אחרי חצי שעה, אנחנו בגינה שליד הבית. הפיצית ישנה. זה רק שנינו עכשיו. פתאום הוא מתעורר ואומר – "בואי לנדנדות, אמא".
והנה אנחנו, כל אחד על נדנדה משלו, בקצב משלנו. כל המטפלות והתינוקות הקטנים שסביבנו נמוגים. מבחינתנו אין כאן אף אחד. דקות יקרות כל כך, שחרף כל הניסיונות שלי, עדיין חסרות לי איתו, עד כאבו.
הנדנדות עולות ויורדות, שוב ושוב ואיתן המילים. אנחנו מסמנים שטח ברור. עכשיו זו הטריטוריה שלנו בלבד.
והנה הוא לידי, אדם בהתהוות. חולק איתי מחשבות, דעות, רסיסי שיגרה ואני איתו, פותחת צוהר לאמא. אבל לא אמא של יום יום. זו ששואלת אם היו שיעורי בית היום ומקפיצה לחוג. אמא, כאדם. והוא כבר בגיל הזה, שאי אפשר עוד להציג הצגה. הם כבר רואים אותנו במלואנו. הם בוחנים בסקרנות את האישיות שלנו ולומדים אותה. ההתרשמות שלהם מאיתנו היא חדה וברורה. והם קשוחים למדי.
מאלף אותי לשמוע אותו, להבין איך הוא רואה את העולם, את הכיתה שלו, את הבית שלו, את מערכת היחסים בתוך הבית, יחסי הכוחות בינו לבין אחיותיו ואחיו, "ותדעי אמא, שזה קשה לי שהם רוצים אותי כל הזמן. אני לא מוצא זמן ולפעמים זה גם מציק".
אני לוקחת נשימה. כמה קל להיות שיפוטי עם ילדים, כמה קל לעמוד מהצד ופשוט לקבוע דיעה. לקבוע להם סדרי עולם. לא לכבד, לא להקשיב. באמת להקשיב.
"אתה יודע, גם אני אחות קטנה", אני מסבירה לו ולוקחת אותו למסע מטורף, שלושים שנים אחורה. מכניסה אותו אל עולמה של הילדה ההיא שהייתי ומספרת לו איזו מין ילדה הייתה אמא שלו, מה היא אהבה, ממה היא נרתעה,איך כמוהו היא אהבה לקרוא, מה העציב אותה ומה גרם לה לצחוק ואיך היא התגברה על קשיים שבדרך. ואיך לפעמים גם לא.
"אני חושבת", אני אומרת לו וכל מילה יוצאת מהלב, "שאם הייתי מכירה אותך אז, כשהייתי בגילך, היינו יכולים להיות חברים טובים."
הוא מחייך. העיניים הכחולות היפות שלו מחייכות גם הן.
"אני גם חושב ככה"
ואז אנחנו יורדים מהנדנדות והולכים יד ביד הביתה.