הקטנה הזו עומדת מולי והעיניים הירוקות היפות שלה מביטות בי בזעם. דמעות של כעס מטיילות על הלחיים שלה, הזרועות מתוחות כלפי מטה, האגרופים קפוצים וכל שפת הגוף אומרת דבר אחד בלבד – "מלחמה".
והיא לוחמת מנוסה, הקטנה שלי, זמן קצר לאחר שנולדה כבר החלה להראות לנו בדיוק, אבל בדיוק, מי נגד מי כאן ומי – לדעתה, הולך להפסיד. הבנים בכיתה, אלה שניסו להציק לה, זכו לקיתון של צוננין ולא העזו שוב לנסות. הרושם נקבע והוא בלתי מעורער. כששאל אותה אחד הבנים שאלה וילדה אחרת השיבה לו, ענה לה הילד – "אני מקשיב רק לה".
במשך השנים למדה הקטנה שלי איך לעדן את הקצוות. ילדות, כך למדה, לא אוהבות שאומרים להן מה לעשות, או בשפתן – "את לא מחליטה עלי". הן נחמדות הרבה יותר אם מקשיבים להן, מתחשבים בדעתן ומשתפים עימן פעולה.וכך, עם השנים, הפכה הקטנה לייצור חברותי למדי ולמי שרבים מחפשים את קרבתה ואת חברתה. אין כמו ניסיון כדי ללמד.
והשנה, גינוני הנשיות המתהווים הולכים ומתעצמים. עם חברות, בתוך הבית, אני מרשה לפתוח את ערכת האיפור שקיבלה ליום ההולדת ולחגוג. הבנות נכנסות יחד אל חדר האמבטיה ויוצאות משם מרוחות בצבעי מלחמה ומלאות חשיבות עצמית. הן יודעות בדיוק מה הן עושות ולא – הן לא זקוקות לעזרה. הן אוהבות לאפר זו את זו. הקטנה מביטה בראי ומחליפה קשתות, בוחרת שרשרת וצמיד מתאים ומחווה דיעה עניינית על הלבוש של אמא. לא תמיד לשביעות רצוני…
אבל עכשיו, היא רוצה להתאפר ולצאת מהבית. ממש כמו גדולה.
"אבל למה, אמא?" היא שואלת וכל מבטה אומר זעם ותסכול , "למה לה מרשים"?
הנה הוא, הויכוח העתיק בעולם. דורות שלמים, עשרות על עשרות של דורות. שלטון החליף שלטון, מלחמות עולם באו והלכו, הותירו אחריהם עולם פצוע ומדמם. מלכים עלו ונפלו, דמוקרטיות קמו, רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש החריבו ערים שלמות, זנים של בעלי חיים נכחדו מן העולם ועדיין – הוויכוח הניצחי בין ילד להורה לא השתנה ומושתת על שאלה אחת – "למה לו מותר ולי לא".
וכעת היא עומדת מולי ושואלת את אותה השאלה בדיוק. ולכי תסבירי לה. לכי תסבירי שהדשא של השכן תמיד, אבל תמיד יהיה ירוק יותר. שאי אפשר לחיות כך – לחפש כל הזמן מה יש לאחר שלי אין, מה נוצץ אצלו שאני מבקש לעצמי. לכי תסבירי לה שהחיים יהיו לה קלים הרבה יותר לו תדע להיות שמחה בחלקה. כמה צביעות מסתתרת במשפט הזה. אנחנו כבר יודעים שזה לא אמיתי.
תמיד אנחנו רוצים עוד. יותר. יותר כסף, יותר הנאה, מכונית גדולה יותר, בית עם גינה, בגדים יפים יותר, גוף יפה יותר, נסיעה לחו"ל ואם כבר נסענו לחו"ל אנחנו רוצים את זה במחלקה ראשונה ושהארוחה תהיה בהתאם. כמובן.
אבל אותה זה לא מעניין. אותה מעניין כאן ועכשיו. ועכשיו, היא רוצה להתאפר וללכת לפארק. בדיוק כמו דנה.
ואין לך מה לתקוף את אמא של דנה שמרשה לה בגיל שבע לצאת לפארק עם אודם על השפתיים, צללית על העפעף וסומק על הלחיים. כי תמיד יהיה מישהו שירשה משהו שאצלך מהווה חציית קו אדום. זה קרב קטנטנן מבין אלפים. איש איש בדלת אמותיו. כל אחד קובע את החוקים שלו בממלכה שלו. הבעייה מתחילה כשהגורים מתחילים להתערות בעולם. פתאום אבא ואמא כבר לא מגניבים כל כך.
לכי תסבירי לה הבדלי השקפות, דעות וערכים, גישות חינוכיות והשפעתן על אישיות הילד ועתידו. אותה זה לא מעניין.
"ילדה בת שבע", אני מסבירה לה, "לא יוצאת מאופרת מהבית".
ואז מגיעה השאלה הבלתי נמנעת. מילה אחת, פשוטה כל כך, אבל רק לכאורה –
"למה?"
המילה הזו נאמרת ספק כשאלה, ספק כקריאת תסכול נואשת. ניסיון אחרון. מאבק של האמזונה הזו שעומדת מולי, בגובה מטר ועשרים.
בסיטואציה הזו האמת נחלקת לשני חלקים. החלק הראשוון הינו הניסיון להסביר. לתת לקטנה פתח הצצה קטן לשיקולים הסבוכים האלו בהם מתחבט כל הורה ולקוות שתהיה מסוגלת להבין משהו. זה הרי הכול לטובתה, לא? והיא ילדה הגיונית, לא? אז וודאי אם אסביר לה היא תבין… או שלא…
החלק השני הוא פשוט. תשובה חדה ומוחלטת – "כי ככה אני אומרת". שימוש בקלף השליט הבלתי מעורער תמיד עובד, אבל מצד שני, משאיר קטנטן אחד עם הרבה הרבה תסכול. וגם זו לא ממש תוצאה רצויה. לא מבחינתי לפחות.
"כשתהיי בת שש עשרה", אני מנסה למצוא מוצא של כבוד לשתינו.
"לא!" קובעת הקטנה. היא מהרהרת לרגע, מבינה שחייבים כאן לוותר על משהו – "כשאהיה בת שתים עשרה!!"
"אצלנו לא מתאפרים בגיל שתיים עשרה".
"שתיים עשרה!! כשאהיה בת שתיים עשרה תרשי לי להתאפר!"
אני נאנחת ועוצרת לרגע, מביטה בכל כך הרבה אהבה בלוחמת הקטנה שלי.
"טוב", אני אומרת לה, "כשתהיי בת שתיים עשרה, נדבר על זה".
היא מסכימה. המשא ומתן נחתם. בשפה המשפטית קוראים לזה הסכם שבעל פה. מחייב לכל דבר וענין.
נתתי לה סולם והיא יורדת בו לאט לאט. לא מרוצה לגמרי, אבל מבחינתה בכל זאת נרשם כאן הישג לזכותה.
עד לפעם הבאה…