אז התחלתי בלהפעיל את כל העולם ואשתו בלחפש לי בני זוג אופציונליים. הבריף היה מאד ברור. גיי או סטרייט. עדיף גיי, וכזה שמחפש הורות משותפת מלאה. שווה בשווה. חשוב שיהיה בן אדם. שמת להיות אבא, ושיהיה בשל כמוני לתהליך. מעבר לכך? הכימיה ברור שחשובה, אבל זה כבר יהיה משהו שנצטרך לגלות לבד, בארבע עיניים.
אבל השמות והצעות לא זרמו כל כך מהר. כי כמה מהאופציות כבר היו בתהליך וזה לא היה רלוונטי; היו כאלה שבכלל העדיפו את הפונדקאות בהודו, ואחרים פשוט לא היו סגורים על עצמם. אחרי כמה ימים של שקט אפילו נכנסתי לסוג של בעסה מהולה בחרדה, כשפתאום הבנתי שהשלב הקשה בכל התהליך הוא ממש לא השלב של להגיע להחלטה עם עצמי, אלא להוציא את זה לפועל. כי אף אחד לא חיכה לי ממש שאגיע להחלטה, ומה אם למרות הרצון להורות משותפת לא אמצא את הפרטנר לבצע את זה?
אבל הבעסה הזו במקום להפיל אותי, איכשהו דווקא נתנה לי דרייב לשים גז עוד יותר על התהליך, והתחלתי לחפש עוד ועוד דרכים לפגוש פרטנרים.
וכך הגעתי לאתר גו בייבי.
תקשיבו, זה אתר מגניב לגמרי. כמו ג'יי דייט, עם תמונות ופרופילים ומנוע חיפוש לפי העדפות, אבל לאנשים שמחפשים פרטנרים להורות משותפת. מה שהכי הפתיע אותי היה לגלות את הכמות העצומה של הגברים, וכן גם הנשים, שמחפשים את ההורות המשותפת הזו, ותתפלאו אבל הרוב נראים לא רע. יש שם הרבה גייז, אבל גם סטרייטים, בעיקר אלו שכבר די נושקים לגיל הזהב ודי הרימו ידיים מלמצוא פרטנרית לחיים, והם גם מצהירים שם בלי בעיה שהם רוצים זוגיות אבל מוכנים להתפשר רק על ילד. לא ה'קאפ אוף טי' שלי, אבל שוב, מבחר באתר הזה לא ממש חסר.
עוד משהו שלא ממש ציפיתי לגלות, בטח לא באתר כזה, זה את הנשואים. ויש לא מעט. אז נכון שרובם מחפש לתרום זרע. אבל, ושימו לב, היה גם אחד (שגיליתי), נשוי (!), שציין שהוא רוצה המשך לשושלת שם המשפחה שלו, ומוכן לתמוך באופן מלא בילד. ומה אם תצא לו בת?? הזוי.
בכל מקרה, אחרי יומיים של שוטטות באתר, נרשמתי. ואפילו העליתי תמונה. וכאן דווקא כן קיבלתי פניות, אבל הרוב דווקא מאותם הסטרייטים שיכולים להיות לגמרי ההורים שלי. הבעסה שתפסה אותי בהתחלת החיפוש התחילה כמעט כבר לבצבץ גם כאן, אבל לקחתי נשימה ארוכה וחיכיתי. וזה השתלם. כי כמה ימים אחרי כבר מצאתי את עצמי עם 3 טלפונים מפרטנרים רלוונטיים מאד מבחינתי. שניים דרך חברים ועוד אחד מהאתר.
אז בעצם, למרות שבהתחלה כבר חשבתי שייקח לי הרבה יותר מדי זמן למצוא את הפרטנר, מצאתי את עצמי, תוך שבועיים, בבייבי דייטים עם שלושה פרטנרים פוטנציאליים.
אבל, רגע, גם כאן לא עצרתי. כשגיל 41 מאיים להגיע עוד חודשיים, והכל בשל ומוכן אצלי לתהליך, וכל זה יחד עם ההבנה שאף אחד לא מחכה לי ? כל הדברים האלה לא נתנו לי שום סיבה להתחיל למרוח את הזמן דווקא עכשיו, ולכן, כשהגיעה הצעה להשתתף באירוע ספיד דייטינג, ש'גו בייבי' מארגן לאותה מטרה בדיוק. החלטתי גם להשתתף.
ושתבינו, בעולם הדייטינג הרגיל, זה בחיים לא היה אופציה מבחינתי. קודם כל, כי עד גיל 30 ומשהו, הייתי במצב שבו רדפו אחריי, ואם לומר את האמת התרגלתי לא ליזום. חוץ מזה, אני בנאדם שהרגש מאד דומיננטי אצלו בכל דבר, כך שכל ההיכרויות באינטרנט או מפגשי הפנויים פנויות בכל פורמט שהוא, או בכלל כל ההסתערות הזו, היו נורא זרים לי. וזה לא רק המלאכותיות הזו, זה גם האמונה, שמאמינה שאהבה תגיע בזמן שלה ובמקום שלה, בלי תכנונים ובטח בלי התפשרויות, וגם אם זה בקופה בסופר, או כשאוריד את הזבל, היא תגיע. וכשזה יבוא אני אדע.
בנוסף לכל זה, אם להודות על האמת, היה לי קשה מאוד עם הסיבה הראשונה: המלאכותיות הזו שמאלצת שני אנשים לשבת לפחות שעה ולהכיר ולנסות לבחון בצורה הכי טכנית שיש, אם יש או אין משיכה/חיבה שזה הדברים הכי רגשיים שיש. ולכן, העדפתי לחכות.
אבל מה שמוזר זה שדווקא עכשיו, כשאני מכוונת לדבר הכי רגשי בעולם, תינוק משלי, אני נהיית רציונלית, ופתאום יותר קל לי לפעול, או יותר נכון להסתער, ובכל הזירות. ואמצעים כמו אינטרנט וספיד דייטינג וגם דייטינג בכלל שמכוונים למטרה הזו, פתאום כל אלה נראים לי אמצעים טבעיים לגמרי. לא יודעת למה.
אולי כי כאן חשובה ההתאמה ולא הרגש, או שחוץ מהאופציה של לתלות על עצמי שלט "מחפשת פרטנר להורות משותפת', אלה בעצם הדרכים היחידות לפגוש פרטנרים פוטנציאליים, וגם כי בעצם אין לי את הזמן לשבת ולחכות.
ואם להודות על האמת, עצם כתיבת הבלוג, נתנה לי את הגושפנקא הסופית ללכת לאירוע כמו ספיד דייטינג (שעד היום הוקעתי מהתודעה שלי בשאט נפש). למה לא להשתתף ולהעביר לכם את החוויה. שיהיה לי עוד משהו לשתף? נכון?
בסופו של דבר אני חושבת שהסטייט אוף מיינד הזה הוא זה שיעזור לי להגיע לאירוע מהמקום הכי פתוח שיש, ולחוות אותו כמו שצריך. ספיד בייבי דייט. ברינג איט און.