אני תוצר של פס יצור של מערכת החינוך של שנות השבעים והשמונים. לקח לי עוד שנים רבות לתקן את מה שהם קלקלו ואני עובדת על מלאכת התיקון בכל יום.
כדי לשנות, לשפר ולהגשים. להאמין שהמחשבה שלנו באמת יוצרת מציאות ולראות את זה קורה וכל כך מדוייק- ערכים של הניו אייג'..צריך לשחרר כמה תיקים שסחבתי מהאולד אייג'..
כשהייתי בת חמש וחצי הובלתי אחר כבוד עם ילקוט עור אדום וקלמר מלא בעפרונות מחודדים לבית המדרש של התבניות.
בעיניי הגננת הייתי בוגרת מספיק כדי להפרד מגן השעשועים והמכחול.
בבית הספר, מודה שאידגרתי את המערכת, למדתי בעיקר הישרדות ובסוף אולפתי אחרי הרבה ניסיונות לאמץ את ה"שיטה" – תבניות חשיבה, תבניות מחשבה, תבניות התנהגות ועוד רבות מהתבניות..
במאה ה- 20 חשיבה בתבניות הייתה השוס הגדול. מנקודה א' יוצא קו ישר והוא מגיע לנקודה ת'. זהו- כל האמת. בית מדרש להישרדות.
במאה ה-21 מילות המפתח יהיו שונות בתכלית מאלה שלמדנו בבית הספר – אושר, הגשמה, בחירה, יצירתיות, אחראיות אישית, אינדודואליזם – נושאים שהיו שולחים אותי היישר אל חדרה של היועצת במאה הקודמת… (אולי אפילו לפסיכיאטר המחוזי)
אבל היום – הזירה שונה ואנו נדרשים לכלים אחרים בדרך להגשמה ול"מימוש הפוטנציאל". מושג איזוטרי שמירר את ילדותי.. מעולם לא ממש הבנתי מה רוצים ממני כשאימא שלי חזרה שפופה מיום ההורים ואמרה שהמורה טוענת ש"אני לא מממשת את הפוטנציאל" – אני מודה שזה מסע חיי. החיפוש אחרי הרגע, הדבר, המומנט שבו אומר לעצמי, לשופטת הגדולה מכולן, הנה לך – מימשת…
אחד היתרונות שהיו לי מאז היותי ילדה היה הדימיון והתעוזה (אז קראו לזה חוצפנית..)כלים שמשרתים אותי היום ואותם אני מלמדת.
כי בבית הספר שלי היו ארבעה טיפוסים עיקריים:
חכם טיפש
חרוץ עצלן
והיה הפוטנציאל…
על ציר המשואה הזה היו החכמים והחרוצים שהיו כמובן גם המושלמים והמקובלים והיו החולמים / חכמים שנקראו "העצלנים" אבל בהפסקה הם היו גם מהמקובלים.. העיקר בגלל הכריזמה והכדור..
כל מי שהרגיש צורך להמציא משהו או לחשוב קצת אחרת נשלח לחבק איזה עץ… (מה שדרך אגב מאוד בריא, אבל זה לפוסט אחר..)
כשסיימתי את לימודי בבית הספר אחרי 12 שנה שאת רובם אשמח לשכוח, יצאתי לעולם עם ידיעה אחת שהייתה לי ברורה – מי שאין לו חשיבה אנליטית לעולם לא יוכל להמציא. ברוכה הבאה לעולם.
את תחילת הקריירה האקדמית שלי התחלתי בבית ספר לעיצוב.
הם כנראה ראו משהו שאני עוד לא זיהיתי ובהפתעה גמורה – התקבלתי.
כבר בשיעור הראשון נדרשתי להמציא משהו. שיעורי הבית היו לזרוק ביצה משתי קומות ולגרום לה להגיע לרצפה שלמה. ולא- לא ביצה קשה ובטח לא ביצה מרוקנת.
אבוי לי – אני, החכמה/עצלנית/חולמנית/לא טובה בחשבון/השורדת הגדולה של מערכת החינוך נדרשה להמציא יש מאין.
מייק דה סטורי שורט – הצליח לי..המצאתי!!
זה נראה על הפרצוף אבל הצלחתי לזרוק ביצה משתי קומות והיא למרבה הפלא שיתפה פעולה ולא נשברה. פרצופו ההמום של הפרופסור וחיוכה הענק של העוזרת שלו זכורים לי עד היום. זה היה רגע מכונן בחיי..הצלחתי להמציא משהו. הנה לך פוטנציאל לא ממומש..מה אתה אומר עכשיו??
מאז – נדרשתי להמציא המצאות וגם את עצמי כמה וכמה פעמים..נדרשתי ללוליינות בכמה מישורים בחיי ולא אחת, כאישה שמתעקשת לחיות את החלום וגם להתפרנס ממנו, נדרשתי ליצירתיות.
אבל המאבק היה דווקא מול הרציונאליות. מול מה שחשבתי שהוא ההיגיון. מול הקולות הפנימיים שהם בדרך כלל "האמת" של האנשים שהשפיעו עלינו בילדותינו.
כשתקף אותי פחד, תמיד האמנתי לו.. כי מנגנוני ההישרדות עדיין שלטו בהחלטות שלי. הייתי מותשת. עבדתי נורא קשה. מנטאלית, וגם פיסית. עבודת ההמצאה הייתה קשה ואני מודה, העתקתי מאחרים לא אחת. הפחד, הלחץ ורגשות הנחיתות שנשאתי עוד מאז, היו המכשול העיקרי שלי בדרך לחשיבה יצירתית אמיתית.
למה היא כל כך חשובה? החשיבה היצירתית?
כי כשאנחנו מחליפות את הצ'יפ במוח..מלמדות את המוח טריקים חדשים, עוקפי הישרדות.. באה פתאום ההבנה, ובעקבותיה ההגשמה וההצלחה.
לעיתים קרובות ביננו לבין מה שאנחנו רוצות להשיג יש רווח קטנטן..עשרה סנטימטרים של אוויר ומשהו..והוא הרבה פעמים כל כך קרוב, כל כך נגיש..השינוי..ההצלחה..האושר..אבל(עוד) לא כאן.
כי משהו בצורת החשיבה שלנו, באמונות שלנו משובש. ובעיניי זה קשור למה שלא ידענו בגיל 7. החדשות הטובות – זה לא מאוחר ללמוד. אפשר ללמד את המוח טריקים חדשים והופה!! דברים קורים..
תבנית נוספת שחייבים לשחרר היא זאת שקשורה לעבודה קשה ולשקדנות..זה נכון..אבל לא מדוייק. עבודה קשה היא אקסיומה ששיכת למאה הקודמת. היום לא צריך לשרוף שעות ולעבוד קשה – היום צריך ללמוד ל"מגנט"
למגנט – זה ה"שחור החדש".
אנחנו יצורים אורגניים והמוח שלנו לא חושב בשורות. (סופרייז סופרייז) לפעמים כשנמצאים במצב של תקיעות, או אפילו מול החלטות חשובות ? אנחנו לא מגיעות לתשובה לא בגלל שהידע לא קיים ? אלא בגלל שאנחנו לא מכירות את הדרך לפתרון היצירתי. הדרך ? היא לעיתים קרובות ה"סוד" לפתרונות.
ואיך אני יודעת בכזה ביטחון?? לא רק בגלל שלמדתי – בעיקר בגלל שחוויתי.
"אי אפשר ללמוד לרכב על אופניים בהתכתבות" – למידה מחוויה לעולם תיזכר.וחוויה קשורה תמיד לרגש.
תחשבו רגע איתי – כמה חוויות עברתן בחיים? הרבה.. כמה ספרים קראתן? כמה מילים עברו לכן במוח? חשבתן פעם למה אנחנו יכולות לזכור חוויה לפרטי פרטים ולא סיפור שקראתן? איך תזכרו את הרגע שהספר ריגש אתכן וישבתן אי שם והזדהיתן אבל לא את מה שהיה כתוב שם?
חוויה זאת צורת למידה שאנחנו מטמיעים בקלות – היא אורגנית.
לפני כמה שנים חליתי בסרטן השד. כן, עוד אחת. (אפרופו חוויה..)
רבות כבר נכתב על ההתמודדות הקשה מכולן ואני לא ארחיב על הנושא ורק אספר שקרה לי נס קטן בדרך.. קראו לנס האישי שלי – כימו בריין.
מסתבר שיש תופעה נלוות לאיכס הזה שנקרא כימוטרפיה והוא "ערפול קוגנטיבי" שיכול להמשך בין חצי שנה לחמש שנים.
ואני כנראה – הייתי צריכה לגרד את החוויה עד תום, אז חטפתי גם את זה. לימים הבנתי שאין "סתם"..
מה שקרה לי זה שהפכתי לסתומה. המוח היה דייסת קוואקר..לא היה בו מספיק ספייס למחשבות. הזיכרון היה כמו של הדג באווקריום, לא ההוא בים שיש לו הרבה קילומטרז' לעשות.. זה ששט מצד לצד בקופסא השקופה. בערך ככה.
ומה שטראגי אבל קסום בתקופה הזאת זה – שאת לא ממש מבינה לעומק שאת סתומה. את פשוט סתומה.
ואז… עולם הרגש תופס תאוצה. חוק כלים שלובים?? והרגש..אח..זאת כבר ספרה אחרת.
במשך קרוב לשנה התמודדתי עם שיקום המוח שלי, והיתה לי האפשרות לבחור איך אשקם אותו..בחרתי בצבע, תנועה, חומר. זה הרגיש לי הכי טבעי והכי קל..לא לחשוב היה הדבר המרכזי בחיי. לא היתה לי ברירה אלא לשייף את האינטואיציה. לפעמים הגילויים הגדולים ביותר קורים דווקא כשהג'י פי אס מתקלקל..
בזמן משבר- הכל מתעצם. ולכן הבחירות, אם מתמידים בהן- הופכות להיות כלים לחיים.
ואני אסביר.
היום, שלוש שנים אחרי אני כותבת תיזה על שיטת האימון שבניתי המשלבת אימון עם שיטות חשיבה ויצירתיות דרך חוויה. כי מה שהשגתי בעקבות ה"שחרור המחשבתי" הזה היה גדול מכל מה שהוביל אותי קודם.
בספר ה"סוד" וכל שאר הספרים שנכתבו על הפיסיקה של הקוואנטים נטען שבעצם חוק המשיכה, אותו חוק שטוענים שיביא לנו את העושר והאושר והשלום העולמי ושעלינו ללמוד להשתמש בו מבוסס על "רגש יוצר מציאות" וזה ההיפוך הכי גמור והכי רחוק למה שלמדנו בבית הספר של שנות ה-70 וה-80
לפעמים, כשתבנית חשיבה, שנקרא לפעמים גם "הרגל" או "דפוס" משתנה..עולם חדש נפתח.
ומה צריך לעשות כדי להתחיל לחשוב יצירתי? קודם כל להסכים.
כי לחשוב אחרת הוא משהו שהתבניות שלנו לא אוהבות. וזה אומר שיהיו הרבה התנגדויות. בבית הספר של שנות ה-70 התוצר הסופי היה חשוב מהדרך, וזאת תבנית ראשונה שעלינו לשנות.
קרה לכן פעם שהלכתן לאיבוד? יצאתן לשביל חדש וגיליתן גילוי או נוף אחר?
זה העניין. לתת למוח שלנו ללכת קצת לאיבוד. כי באיבוד יש לפעמים את כל התשובות.
בפוסטים הבאים אספר איך הולכים לאיבוד בתוך הבית וחוזרים עם הרבה תובנות חדשות.
אגלה כלים לפריצת גבולות שישפיעו בצורה ישירה על מערכות היחסים שלכן ועל ההגשמה המקצועית שלכן. אם תלכו ותנסו..יש מצב שפתאום תגלו איך דברים מסתדרים..
?