טוב, ההתלבטות לא נמשכה באמת יותר מדי זמן, כי הסקרנות שברה אותי, וכך בשמונה ועשרה בערב, התייצבתי בבית הקפה בתל אביב, בוחנת בזהירות, שלא יראו, את הבחורים שעומדים לידי, ודי מתעלמת מהבחורות שהגיעו.
וחייבת להגיד שהגעתי באווירה נינוחה לגמרי. בלי ציפיות יותר מדי, אבל עם סוג של פתיחות מינימלית שנדרשת כדי שאוכל לחוות את הערב הזה עד הסוף. ולא, לא הגעתי עם רשימת שאלות מוכנה מראש בכיס שמאל, אבל כן היה לי מושג משהו על מה מעניין אותי. אם הוא גיי או סטרייט, בן כמה, אם יש לו או אין בן זוג, כמה באמת הוא רציני לגבי הילד, וכמה בכלל הוא רוצה. אה, ואיך הוא רואה את ההורות המשותפת הזו. זה בגדול מה שהיה לי בראש, אבל בעיקר החלטתי פשוט לזרום.
כבר בכניסה חילקו לי שני דפים עם הרשימה של 14 הבחורים שאני הולכת לפגוש. הדף הראשון היה בשבילי, כדי שאוכל לרשום הערות מדי בתום כל פגישה, כדי שאוכל להיזכר אחר כך בבחורים השונים. ואת הדף השני ביקשו שאחזיר בסוף הערב אחרי שציינתי ליד כל אחד מהם מתאים או לא. נאמר לי גם שתוך כמה ימים אחרי האירוע אקבל מייל עם אותן התאמות שהיו הדדיות. כלומר שגם אני וגם הצד השני סימן כמתאים. סבבה.
נשארו לי עוד 10 דקות אז מיהרתי לתפוס מקום ליד אחד השולחנות, אחרי שדאגתי להצטייד בקפה הפוך. על חשבון הבית. אז למה לא. וחיכיתי.
לאט לאט בית הקפה שנסגר במיוחד לאירוע, התמלא, ומנחת האירוע נכנסה והתחילה להסביר לכולנו איך יתנהל כל הסיפור. הבנות יושבות. איזה כיף. ובכל שבע דקות, הבחורים עוברים לפי כיוון השעון משולחן לשולחן. 2 דקות לפני סיום כל סבב, היא תצלצל בפעמון. כזה של מיס דינג דונג.
עד עכשיו, הייתי משועשעת למדי. חוויה או לא? והאמת, שגם המשך הערב היה מרתק.ואם היה לי איזשהו חשש של מה אפשר לעזאזל להספיק ב 7 דקות, אז מהר מאד הבנתי, שכששני האנשים ממוקדים ויודעים בדיוק לאיזו מטרה הגיעו, ומה לשאול, אז 7 דקות זה ים של זמן.
דיברתי קצת עלי. והוא קצת עליו. דיברנו הרבה על איך אנחנו רואים את ההורות המשותפת. ואם השיחה זורמת. ותקשיבו, למדתי הרבה גם בזמן הקצר הזה. ובמיוחד, מיד ידעתי אם יש מה להמשיך או לא.
ולמדתי. אז ככה.
היו שם 3 סטרייטים:הראשון, שהיה באמת הראשון שלי בערב הזה, בן 37, ונראה לא רע בכלל! לא כל כך הבנתי מה הוא עושה שם, ונראה לי שגם הוא לא ממש, כי הוא סיפר לי שהוא היה כבר בארבעה ספיד דייטים לפני, ומאחר וזה היה האירוע השני מהסוג הזה, נראה לי שהוא די התבלבל ולא הבין לאיפה בדיוק הגיע. וככה גם בשיחה, כי הוא לגמרי היה בקטע של זוגיות. הוא כן זרק משהו על זה שהתקשרו אליו מגו בייבי ולחצו עליו להגיע. אז לא באמת יודעת מה הוא עשה שם. אולי מושתל?? לא משנה. נקסט.
שני הסטרייטים האחרים, קורצו כבר מאותו החומר. שניהם בגילאי החמישים פלוס, שחיפשו זוגיות ולא מצאו, והחליטו שאם לא זוגיות אז לפחות ילד. אבל כבר בדקה הראשונה היה ברור שזה ממש לא. אבל מה אני אגיד לכם, הייתי באמת קלילה כנראה, כי גם איתם השבע דקות עברו בסבבה. וממשיכים.
טוב, אז כל השאר היו גייז. שרובם בני 35-45, והיה די מצחיק לגלות שכמעט כולם גרים בתל אביב (דא..), כמו שגם היה לי ממש כיף לראות שכמעט כולם סופר איכותיים, ומתים מתים לילד אחד לפחות.
מה זה איכותיים?? היה שם פסיכולוג ארגוני שהגיע לפני חצי שנה מארה"ב ורוצה להקים משפחה, היה שם רואה חשבון שגם הוא הגיע מארה"ב אבל ממש לפני חודש, ולמרות שעלה לארץ במיוחד כדי להביא ילד (כי בארה"ב כך הוא סיפר, מודל ההורות המשותפת ממש אבל ממש לא פופולרי), הוא עוד היה קצת בעננים מישראל, וכמה שהוא מוכן, לא נראה לי שהוא באמת כבר שם. לעשות ילד.
היה גם דייל אויר, חמוד, שהוא ובן הזוג שלו רוצים להיכנס למודל הזה ביחד (משהו כמו התכנית הזו ? אמא ואבאז), וזה קצת נראה לי מורכב עלי, היו שם עוד שני מנהלי חברות אינטרנט, אחד מהייטק, מנהל קריאטיב אחד, והיה גם צלם.
סה"כ כמעט כולם היו מתוקים אמיתיים. כמהים לתינוק ביולוגי כמוני, ועם רובם גם היתה לי גם כימיה והתאמה מצויינת, שעזרה למפגשים הקצרים לטוס עוד יותר מהר ולהרגיש כמו דקה וחצי.
אבל היו גם שלושה חריגים.
אחד מהם בן 27!, שכבר מת לילד, ורואה בזה את תכלית המעשים שלו, והוא כבר התחיל תהליך עם שתי לסביות, אז שניה לפני שסוגר את כל הפרטים, החליט לבוא לבחון עוד אופציות. הוא הבין די מהר שהאופציות האלו בבית הקפה, הן עם פער של לפחות 10 שנים מעליו, וכנראה שיתקדם עם הלסביות.
השני בן 37, שגר עם ההורים, ומטפל בהם סיעודית, הצהיר על עצמו כגיי, אבל כמישהו שלא רוצה ולא ירצה זוגיות אף פעם. והמודל שהוא רואה זה מגורים משותפים לחלוטין עם האמא של הילד שלו. וזה לא בשבילי. לא הגר עם ההורים. לא הלגור ביחד. וגם לא כל המודל איך שהוא רואה אותו.
אבל השלישי הצחיק אותי במיוחד. אם אפשר לקרוא לזה הצחיק.
איך שהוא התיישב מולי הוא התחיל לשאול אותי על היום שלי. כאילו אני מכירה אותו שנים. וכשלא ממש שיתפתי פעולה, כי מה לעשות יש 7 דקות ויש לי מטרה להשיג בזמן הזה, הוא דאג להצהיר בפניי, שהוא לא מאמין בקונספט ה 7 דק' ולא משנה מה, הוא החליט שהוא מסמן את כולן. כל ה-15. כך שאני יכולה להיות בטוחה שיש לי התאמה חיובית אחת לפחות. אז לא שזו היתה הסיבה היחידה שעזרה לי מהר מאד לסמן 'לא מתאים' לגביו. היו עוד כל מיני סימנים נוספים שהצביעו על העובדה שלפני יושב בחור פסיכוטי משהו.
אחרי שלוש וחצי שעות האירוע נגמר, והייתי מותשת. עדיין, לנהל 7 כפול 14 מפגשים, זה לא כזה פשוט. בטח לא כשנכנסים לשעות הלילה המאוחרות.
עכשיו נותר לי רק לשבת עם שני הדפים, להסתכל על ההערות שכתבתי על כל אחד, ולהחליט עם מי בא לי להתקדם. והאמת שבהתחלה סימנתי 8 פוטנציאליים! אבל אז התחלתי לצמצם. סה"כ גם יותר מדי אופציות זה לא משהו. אז הגעתי לחמישה. ועם כולם הייתי שמחה להתקדם, אבל עכשיו הגיע השלב הפחות נחמד, של לחכות לראות האם גם אותם חמישה סימנו אותך.
נחכה. וחיכיתי.
וכבר יום אחרי הגיע המייל. כל החמישה סימנו אותי. אז מה עכשיו? מי מתקשר למי? אין לי שמץ.
אבל למזלי ערב אחרי, הגיע כבר הטלפון הראשון. אבל זה כבר לפרק נפרד לגמרי.
ולמי ששאלה אותי אם כדאי או לא, אז בטח ובטח כדאי!
לא הרגשתי מובכת לשנייה, כולם רציניים ורובם כאמור סופר ברמה, ולמי שעדיין תוהה מה אפשר להספיק ב 7 דקות. אז אף אחד לא מצפה ממך להחליט אם זה יהיה הפרטנר הסופי שלך בזמן הזה, רק לדעת אם את רוצה להמשיך ולהפגש איתו כדי לבחון. אז קדימה. מקסימום, תכירו כמה אנשים ותעבירו ערב נחמד על קפה.
בואו להצטרף לפייסבוק שלי – מחכה לכם!!!