החצי, טוען שבסוף השבוע ניתן לחוש כבר מיום רביעי בערב. גם לאמא שלי יש גרסה דומה – מתוך הררי העבודה שבמשרד, היא מתכננת את התפריט של יום שישי בצהריים ואת הדובדבן שבקצפת – שישי בבוקר. יום חמישי, מהווה מקפצה פורמאלית בלבד אל יום שישי. אז נכון, מדובר ביום עבודה לכל דבר ועניין, אבל בכל זאת, יש תחושה אחרת באוויר. רגע לפני…
לכל משפחה יש את ההתנהלות שלה במהלך סוף השבוע. ישנם טקסים קבועים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, שיגרה מבורכת של יום טוב. טקסים כאלו, אנחנו נוטים להעריך רק בדיעבד. רק אחרי שהחיים קובעים לנו אחרת. בין שבת לשבת מתנהל המירוץ המטורף של החיים. שבת בבוקר הוא זמן לקחת נשימה עמוקה, לעצום עיניים. רק לרגע. להתבונן לצדדים, לחדד תובנות, לתכנן מהלכים. שבת בבוקר זה הזמן שלנו – אבא,אמא וארבעה ילדים. כולם יחד.
החל מיום שישי בצהריים, הילדים מתכוננים לטקס הקבוע של יום שבת. כמשפחה חילונית, הטקס הזה לא כולל אצלנו אלמנט דתי כלשהו. מדובר בטקס קבוע אשר מתנהל באופן מרשים למדי כבר מספר שנים. הילדים יודעים ומכירים. הם ממאנים לפסוח על הטקס הזה ולעולם לא ניתן לשכנע אותם לוותר על המסורת הזו. הילדים שלנו מכבדים מסורת. את הערכים הגלומים בטקס הזה, הנחיל להם אבא. אבא לימד אותם על חשיבות הטקס וקבע את מועד ההתרחשות של הטקס ליום שבת בבוקר. הילדים, ממושמעים לחלוטין, קיבלו על עצמם את העול ומבצעים את הטקס הזה כמו שעון שוויצרי שלנצח יתקתק. לטקס ניתנו מספר שמות, כיאה למעמד המכובד. כיום הוא מכונה – "באוזר", על שם הרשע האיום במשחק שבמהלך תקופה ממושכת היה פופולארי במחוזותינו.
הטקס החל אי שם בראשית שנות האלפיים. מיקומו קבוע – חדר השינה של אבא ואמא. רובו מתרחש על המיטה. הוא החל עם שניים שנוטלים בו חלק – ילד חובט ואבא חבוט. הילד היה בן שלוש, האבא צעיר וחסון. זה החל כהתגוששות בלתי מזיקה. אחותו הקטנה הביטה מהצד כשהיא בזרועותי, פניה מביעות בהלה ועניין גם יחד. "הממממ", אמרה לעצמה, "אולי כשאגדל…".
שבע שנים אחר כך, הילד כבר בן עשר והוא לא לבד. אל הבכור הצטרפו אחותו בת השבע, גירסה מודרנית של זינה הנסיכה הלוחמת והקטן בן הארבע, שניהם בעניין. מאוד. האבא עדיין חסון וצעיר. רק מה, טיפטיפה פחות.
הטקס מתחיל כשאבא מכריז שהוא רק "הולך לנוח". זה האות. מספיק שרק אחד מהם קולט את האות. ישר מוזעקים שני שותפיו למעשה. "אבא אמר שהוא הולך לנוח…" הם מודיעים אחד לשני וחיוך ענק, זדוני, על פניהם המלאכיות.
אבא באמת שוכב במיטה ואפילו מתכסה בשמיכה. לשבריר שנייה, תמיד לשבריר שנייה, עולה בו ניצוץ של תקווה שהפעם הם לא בעניין והוא יזכה לנמנום נכסף. כל כך נכסף.
זה לא קורה. אף פעם.
לפני שאני ממצמצת הם עליו. תחילה בעדינות. אחד מהם מושך לו באוזן. אבא, שיודע את כללי הטקס גם הוא, פולט בעיניים עצומות – "אני יישן". זה רק משגע אותם עוד יותר. מכאן כבר אין דרך חזרה. המחזה אינו מיועד לבעלי לב חלש. עובר אורח אשר ייקלע לאיזור, ייחזה במראה שאין שני לו באיזורנו, אם לא ביבשת כולה.
אני מצטרפת בהתחלה. רק לרגע וכשהעניינים מתחילים להתחמם, לוקחת את הקטנה ופורשת לענייני. מדי פעם עוברת ליד החדר ורואה רגליים מתעופפות באוויר, ראשים עולים ויורדים, גפיים מרחפות. את אבא אני לא רואה. רק שומעת. הוא משמיע נהמות באוזר מרשימות למדי, שגוררות שאגות צחוק אדירות, זעקות חרדה ועונג. החבורה הופכת מאוחדת באופן מוחלט. האויב ברור והוא שוכב על המיטה. אם הוא תפס אחד מהם, השניים האחרים ממהרים לחבוט באויב ללא חת כדי להציל את האח האובד.
אחרי רבע שעה, באוזר כבר פרוע, כואב ומתחנן לעזרה. צעקותיו הופכות לנואשות. אין איש שיושיע.
באוזר לא מוותר. הוא קורא לי שוב ושוב בקול מתחנן. מיואש. אני מניחה את הקטנה במיטה שלה ומגיעה.
באוזר מבצע מהלך מפתיע. לפני שאני מבינה מה התרחש כאן, הוא מפיל גם אותי אל תוך הבלאגן ובאקט מבריק הוא קורא לחבורה המשולהבת בקריאה שאינה משתמעת לשתי פנים – "ערימת ילדים על אמא!!!!". הוא מביט בי במבט ממזרי ומתחיל לסדר עלי ערימה."כולם על אמא!!!!"
הם נעצרים. אף אחד לא קופץ עלי.
הגדול מושיט לי יד, הנסיכה מלטפת אותי ושואלת אם אני בסדר.
מגדיל לעשות הקטן. ובפנים אדומות הוא מזיז את כולם הצידה וצועק לאביו בכעס –
"מה אתה עושה!!!, אתה לא רואה שזה לא נעים לה?"
"תודה מתוקים, אני בסדר". אני מתרוממת, מתארגנת. מפריחה נשיקה באוויר ובגינוני ליידי ממשיכה לדרכי.
החצי, לעומת זאת, נשאר שם. הם לא משאירים לו ברירה.
אחרי הכול, מסורת חייבים לקיים.
"