מצד אחד התרגשות שלא חוויתי ממזמן – כולי מפוצצת באנרגיות, וזה אולי דווקא ברור למה עכשיו עם ההחלטה על התינוק, ואני ישר רצה לשתף כל אדם שני בערך שאני פוגשת, בהחלטה ובמה שאני עוברת.
ג'ינג'ה, אחותי התאומה (ואם לא הג'ינג'י המתולתל שלה והבלונד החלק שלי, יכול להיות שהיינו באמת בודקות אם מתישהו קורצנו מאותו הגנים), כבר לקחה אותי לשיחה שאולי אני מדברת קצת יותר מדי, ומספרת לכולם, ואפילו עוד לא התחלתי את התהליך, שאמור להיות נורא אינטימי. אבל אני מנסה להסביר לה שאני כל כך מתרגשת שאני באמת צריכה לשתף את כולם, ואין לי בעיה שכולם יידעו כי אני לגמרי בפנים והכי שלמה. טוב אז אולי בזה אנחנו לא כל כך אחיות תאומות.
ואני בהיי. כולי על קוצים אבל טובים, ומנצלת כל רגע פנוי שיש לחקור עוד ועוד בנושא. אז אולי ככה זה אמור להיות כשאני הולכת לקראת הצעד הכי חשוב בחיי.
אבל אז פתאום, ובלי שום הודעה מקדימה, מתחילות לזחול פנימה כל מיני מחשבות של 'את לא רצה מהר מדי?' או 'את לא מדחיקה את כל הפחדים והקשיים שאמורים להיות לך גם בראש?' וגם 'מה אם זה לא יעבוד ולא יהיה כל כך קל'. והכל, איך לא, מתובל ברגשי מטורף עם עצבים וטורים גבוהים מהרגיל, מה שעוזר לי ל'הצליח' לריב על שטויות גם עם החברים הטובים, או לשקוע בספה בבית, למחשבות נוגות של חוסר ביטחון וספקות.
אין לי ספק שחלק מהמניה דיפרסיה הזו, או איך שתקראו לזה, קשורה לא רק להחלטה להביא ילד, אלא גם לעצם העובדה שהתחלתי לחפש ולצאת לבייבי דייטים כדי למצוא אבא. ולמרות שהבלגאן ההורמונלי הזה עוד התחיל לפני, נראה לי שכל ההתרגשות מלהכיר פרטנרים פוטנציאליים, יחד עם הלחץ של אם בכלל אני אצליח למצוא בכלל מישהו, ואם כן, אז איך אני אמורה לדעת שהוא הפרטנר הנכון, שיהיה גם אבא טוב וגם חבר טוב, כל אלו גם תרמו להעצמה של כל הבלגאן הזה שיש לי בראש. אוף.
והכל כמובן, מלווה אובר אכילה של כל השטויות, וכמובן בהרבה יותר סיגריות (כי אני בלחץ) ובעייפות בלתי מוסברת, עם התעוררויות ספונטניות מעצבנות באמצע הלילה, שלולא נינה שמכשכשת בזנב, איך שאני פותחת עיניים בארבע בבוקר, ומסתכלת בי בעיני כלב ממיסות, של ? בואי לשחק איתי קצת ? אולי הייתי חוזרת לישון, אבל היא לא ממש נותנת לי.
וככה עובר עוד יום ועוד שבוע, ואני בטורים גבוהים ונמוכים בקצב של דיסקו, והתחושה הזו של אני מוצפת מדי עוטפת אותי ודופקת בראש ? רגע, אולי החלטתי מוקדם מדי? אולי אני בכלל לא בשלה?? די!!! מספיק עם הבלגאן הזה. אני עוד לא בהריון. אז שההורמונים יחכו!!
אני חושבת שזו אחת הסיבות שכן דחפו אותי ללכת ולשתף. את החברים. וגם אתכם, בכל התהליך.
משהו בלדבר על זה, בלכתוב על זה, מעבר לזה שזה הופך את הכל לאמיתי מבחינתי, אז זה גם עוזר לי להתמודד יותר טוב. עם השאלות והפחדים. ולפוגג אותם למקום טוב יותר. של החלטות. של עשייה. ויותר מהכל עוזר לי לא לשקוע למקום שחור של פחדים וקיפאון.
ואתם יודעים מה, היום, אחרי ארבעה או חמישה שבועות שהוצאתי את עצמי החוצה בפניכם, אני לא יכולה לתאר כמה אני שלמה גם עם זה. בטח אחרי שזכיתי לקבל תגובות תומכות וחמות גם מהחברים, וכן, גם מכם, כולל כמה כאלו שהן כבר בחודש מתקדם או רק חושבות על זה או סתם מגיבות. אז תמשיכו. לכתוב. לשאול. לייעץ. כי זה לגמרי מחזק.
והנה, עכשיו, כשאני עוברת שוב על התגובות, אני פתאום נזכרת שוב במטרה של כל התהליך הזה. הבייבי הקטן שיהיה. בדמותי. הוא שווה הכל. אתם צודקים.
והנה החיוך שוב עולה לי על הפרצוף. אז קדימה, לשים את ההורמונים בצד ולהתחיל לעבוד בלמצוא את האבא הנכון.
וכדי שתוכלו להגיב ולדבר איתי גם בפייסבוק,
סוף סוף פתחתי עמוד. אז אתם מוזמנים.