עד אינסוף

יום שלישי. השעה שבע ורבע. מנגנון הדחקה מתוחכם במיוחד לימד את המוח שלי להתעלם מן השעון המעורר. זה לא התרחש ביום אחד. מדובר בתהליך ארוך שהשתכלל במהלך השנים. ראשית, אתה מתעורר עם צלצול השעון, מחתים מיד את כרטיס הנוכחות ומתייצב ליום חדש. בהמשך התהליך, צלצול השעון גורם לך לבצע כיוון מחדש למצב נודניק ולחזור לרבע שעה נוספת ונכספת של נמנום. עם השנים ובסופו של התהליך, אתה פשוט נותן לו לצלצל עד שנמאס לו. כמו בכל דבר, קיימים יחידי סגולה שמוצאים דרך מקורית לרתום את העניין לטובתם. חבל לבזבז צלצול טוב.

 

יחידי סגולה, הופכים את צלצול השעון המעורר למוטיב של ממש בחלום. כך, כשאני בשיאו של הרסיטל, באולם קרנגי הול כמובן, מהווה צלצול השעון את האיתות לקהל על סיומה של ההפסקה. בסוף ריצת המרתון שלי, צלצול השעון מכריז על הזכייה, שלי כמובן, במקום הראשון. אחרי מאמץ לא מבוטל, אם לא אכפת לכם.

 

ואז מגיע הזמן להתעורר. במציאות, כמובן, עמד הציון הגבוה ביותר שקיבלתי בהתעמלות על שמונים ולגבי הנגינה.. אם נודה על האמת, לא נראה לי שלשקשק מלחייה בקצב שקובע בן ארבע אחד וסימולטנית לצווח "שלום לכם ילדים וילדות, אני יובל המבולבל" ימלא את האולם בן 2,804 המושבים. על אף שביו טיוב, הקטע הזה יכול לרוץ לא רע.

 

השעון הבוגדני חורץ לי לשון ומאשר שכעת, אכן, שבע ורבע. זו לא רק שמועה זדונית.

 

אני קופצת מהמיטה והופכת לטיל אנושי. מכניסה לכונן את תוכנת ה – "תזיזי את עצמך ומהר" ומתנהלת בהתאם. זה כולל בגדים שמתעופפים מכאן לשם. מברשות שיניים שעוברות מיד ליד, מחברות, עפרונות, שקיות אוכל, אחד בן ארבע שקופץ על אחותו הגדולה כדי שתתעורר, נעל חסרה. אופס, חוזרת אחורה, מורידה את הקטנטן מאחותו, מכוונת אותו מחדש ומחזירה אותו למסלול למתקדמים, זה שמוביל ילדים לבושים לשולחן האוכל.

 

הנסיכה מתעוררת לאיטה. כיאה לגברת. אחרי עשרים דקות היא גם לבושה. גם אצלה חסרה נעל אחת. זה כנראה משהו משפחתי.

 

ברבע לשמונה אני מוצאת אותה עומדת מול אחת התמונות שתלויות על הקיר. היא אפילו לא מרגישה שאני עומדת מאחוריה.

 

נשימה. לא לכעוס. לא לצעוק. וודאי יש לה הסבר טוב לזה.

 

אני מביטה בתמונה. יש שם ילדה אחת קטנה, בת חמש בדיוק. הילדה ישובה על כיסא יום ההולדת ומורמת אל על. העיניים שלה נוצצות מאושר. היא לבושה שמלה חדשה ולראשה זר פרחים של פעם. שושנים אדומות אמיתיות נחות על ראשה וידיה פרושות לצדדים. יד אחת חובקת אישה צעירה ויפה. האישה מתבוננת בילדה במבט השמור אך ורק לאמא שרואה את הגור שלה באחד מרגעי השיא שלו. כמה גאווה. כמה רצון להקפיא את הרגע.

 

כף ידה השנייה של הילדה מונחת על לחייה של אישה מבוגרת יותר. האישה המבוגרת אוחזת בזרוע הקטנה ומביטה הצידה. כולה זורחת משמחה.

מאחור מציצה אישה מבוגרת נוספת. פניה מאירות בשחוק.

 

כמו בסרטים אני נזרקת אחורה. עוצמת עיניים לשנייה ויכולה לחוש במגע הבד של השמלה ההיא, עדיין תלויה בחנות הצפופה. האצבעות הקטנות ממששות את הפרח הרקום על החלק העליון ואני מסתובבת מהר מהר מול הראי כדי לראות איך החצאית מתנופפת. הדברים החשובים באמת. אתם יודעים.

 

אני מתקשה ליצור זיכרון שלם של המסיבה הזו. רק קטעי תמונות. אני רוקדת, אני מורמת אל על ורואה את כולם מלמעלה, אמא שלי רוקדת איתי, הסבתות שלי מוחאות כפיים בשמחה, אני צועדת ברחבי הממלכה שלי. עכשיו זו הממלכה שלי. הולכת בנעליים החגיגיות וכמעט לא מרגישה את הרצפה. מרחפת מאושר, נאהבת כל כך. כל כך בטוחה בתוך עולמי.

 

שלושים שנים אחר כך, אני עומדת עם בתי שלי מול הזיכרון הזה. הסבתות היקרות שלי נפטרו כבר מזמן, אף אחת מהן לא זכתה להכיר את החצי היקר שלי, לחוש במגע ידם הרך והטוב של התינוקות שילדתי, לשאוף את הריח המשכר. לו רק יכלו להכיר את הילדה המדהימה הזו שעומדת עכשיו ומביטה בהן. הלב שלי מתכווץ בכאב.

 

ברגע אחד, נעצרת כל ההמולה הזו. רבע לשמונה. אז מה.

 

הקטנה שלי מסתובבת אלי וברגישות המדהימה שלה מרגישה אותי ופשוט מחבקת.

 

היא יודעת. היא מבינה.

 

לשבריר של רגע אנחנו נשארות יחד. מחובקות.

 

האידיליה מופרת על ידי נעל ספורט קטנה וחדשה, בערך במידה 28, שמתעופפת באויר ופוגעת בקיר.

 

"אני שונא את הנעל הזו!", כועס הקטן שאמנם מצא את הנעל החסרה, אך כשל בניסיון לנעול אותה

.

שתינו מביטות זו בזו. מבינות שהרגע נגמר.

 

אני מזנקת מחדש אל הבוקר. כמו שעשו הנשים האלו שלפני. אלפי רסיסי רגעים שנמסכים אל תוך הלב ועוברים מאם לבת.

 

עד אינסוף מבורך.

 

 

 

 

"