יום שישי בצהריים, הבית נראה כמו אחרי קרב ארוך במיוחד בין אטילה ההוני לאימפריה הביזנטית. שרידי הקרב נראים בכל מקום. לא נותרו שבויים. הלוחמים הותירו אחריהם שלל רב והוא מפוזר בכל רחבי הבית. הם לא בחלו אף לא בחדר אחד. כל פינה בבית הפכה לנקודת ציון. נו באמת, מתי יגיע המבוגר האחראי שאמור לטפל בכל הבלאגן הזה.
אה כן…
שלושת הגברים המשפחתיים נשלחו, אחר כבוד, להסתפר. עוד שעה הם יחזרו יחד, הגדול ייכנס יחד עם אבא שלו, תילי תילים של קוצים גבריים על ראשם ואני שוב אשאל למה סיפרו את הקטן כמו חייל מארינס קשוח ולא הותירו לרפואה אף לא שערה בלונדינית אחת. שיגרה..
אבל בינתיים, רק אני והבנות כאן. אחת מהן מנסה לזחול עד לכפכפים של אבא ולנשנש אותם והשנייה בוהה בג'ורג' מלך הג'ונגל.
הממ.. האפשרויות די מצומצמות. אני פונה לנסיכה בבקשה לעזרה. מנסה לגרום לה להרים את הראש ולהסתכל סביב. הניסיון הזה מועד מראש לכישלון. מבלי להזיז את המבט מהטלוויזיה היא ממלמלת משהו שנשמע כמו – "אחר כך". ג'ורג' מביט בי במבט מתנשא מהמרקע, לבוש בבגדי הטרזן המנומרים שלו.
ישנם רגעים בחיים אשר מהווים נקודת מפנה. כאלו שאתה יכול לזכור בבירור. הם חוזרים אליך גם אחרי שנים רבות. מזוככים ויפים. רלבנטיים מאי פעם. הרגעים הללו מהווים תמרורי דרך. סמנים. אין טעם לחרטות. הזמן קצר מדי. אם יש השגחה המביטה עלינו מלמעלה, הרי שהיא רואה אותנו נעים מנקודה לנקודה, מתלבטים בין נתיב אחד לשני, בין דרך לדרך. בוחרים. כל הזמן בוחרים.
וישנן בחירות של שיגרה, כאלו שעומדות בפנינו יום יום. שעה אחר שעה. בחירות קטנטנות, אשר נראות לנו כחסרות משמעות ממש. נדבך על נדבך הן בונות את הימים שלנו ואת אלו של ילדינו. לכאורה, אלו אינן בחירות משנות חיים. הנתיב נשאר אותו הנתיב. הן משנות את אופן ואופי ההליכה, הן גורמות לך לאחוז בידם של אחרים , להרים ראש, להביט קדימה – ממש קדימה. לראות אופק, לנסות לגעת. תמיד לנסות לגעת, לא לוותר לעולם.
כל יום בג'ונגל הביתי, מזמן לנו עוד ועוד צמתים, עוד ועוד פרשות דרך. ואנחנו בוחרים. כל כך קשה המלאכה הזו, לעיתים, מנוגדת לטבע שלנו. לטבע האדם. קשות ביותר הן הבחירות היומיומיות – להתעקש או להתפשר, להרים את הקול או לדבר בשקט, להטיף ולקבוע או לדבר בגובה העיניים, לכעוס או לקחת אוויר, לנסות בדרכי עורמה לעקוף מכשולים או להבהיר עמדה חד משמעית. איפה כאן האמת. איך אפשר שלא ללכת לאיבוד.
אז לוותר לה? לתת לה את מנוחת הצהריים של יום שישי אחרי אימון כדורסל ארוך, את פיסת גן העדן הקטנה שיצרה לעצמה בסלון, בעודה מכורבלת בשמיכה על הספה, או ללמד אותה שגם אם לא ממש מתחשק לה, אין לה ברירה אלא ליטול חלק באינסוף המשימות הביתיות? האם לתת לה להבין שזה בסדר לצפות בטלוויזיה כשאמא או אבא ברקע, עובדים בלי הפסקה, נעים ממקום למקום כמו רובוט מתוכנת, או לחיייב אותה לקום ולהצטרף?
ברגעים כאלו, תמיד חוזר אלי הקורס הזה, בתורת המשחקים, שלמדתי לפני למעלה מעשור. מי חשב אז שאצטרך ליישם את התורה הזו באופן יומיומי עם ילדיי. מיליארדי מילים נכתבו על התורה הזו, אתה מבין את הכול כשאתה אוחז בספר. הכול ברור. רק לך תיישם את כל זה על ילדה בת שבע.
אני עומדת בצומת. מביטה בשני צידי המאזניים. בצד אחד החובה ההורית ללמד ערכים וכבוד. ללמד על מהותה של המשפחה. מצד שני הרצון לא לבלות את החיים בעימותים יומיומיים קבועים ואינסופיים. כמה קל להתפתות לזה.
הנסיכה מבינה שיש לה בעייה. אני עדיין עומדת באותו המקום ומביטה בה והיא יודעת בדיוק מה משמעות המבט. היא מחממת מנועים. פותחת את תרמיל הקיטורים שלה, מתחילה להוציא ממנו את מיטב הנימוקים ומכינה מבט כועס משלה. כמו שרק היא יודעת.
העימות בפתח. הוא כמעט בלתי נמנע. אנחנו עומדות לפני נקודת האל חזור. הנה המדרון וכמה שהוא חלקלק. שקט משתרר.
"בוא לא נשלוף חבר, שמעני אך הפעם. בוא נתיז מילים על קצות הסבלנות", שר גידי גוב בשיר היפיפיה -"בקצה המערב", ומוסיף – "אכן זה מתחשק לפרוק את כל הזעם, רק שלא נראות לי התוצאות.". כמה נכון.
"בואי", אני אומרת לה, "נשמע את השירים שאת תבחרי ונרקוד כל הדרך לבית נקי ומסודר."
היא מחייכת.
שתי דקות אחר כך, אנחנו שרות עם יעל בר זוהר בקולי קולות – "כן את יכולה, אם רק תרצי מאוד". פסטיגל 2009 (כאילו דא, תוסיף הנסיכה).
הילדה המדהימה שלי מתרוצצת ברחבי הבית, מרימה, מנקה, מסדרת, זורקת לכביסה ובדרך גם מחליפה שירים. אנחנו רוקדות, שרות ומסדרות בלי הפסקה. נהנות מכל שנייה. כמה מדהים שאפילו הרווחנו זמן איכות.
אני מגיעה לסלון כדי לכבות את הטלוויזיה. "הא לך אויב אכזר", אני מביטה בג'ורג' המובס ולוחצת על כפתור הכיבוי בשלט.
"הו", מוסיף ג'ורג', שנייה לפני שדמותו המנומרת נעלמת, "אני עוד אחזור…"