"אבל זה היום של הכדורגל!!". הוא עומד מולי, מביט בי במבט הזה שאומר – "מילא את הנמנום של שבת בבוקר, אבל גם את זה לוקחים ממני?". "היום של הכדורגל", קודש קודשים שאין לגעת בו. חלקת אלוהים קטנה שאין לאיש דריסת רגל בה פרט למשתתפים עצמם. כמו כת סגורה שחבריה נאמנים זה לזה ורק דבר אחד מחבר בינהם, חזק מפלדה, עגול וחבוט. במציאות, מדובר בחבורת גברים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם שהמונח אורח חיים ספורטיבי לא מהווה אור לרגליהם. אבל עדיין, הם שם, משתדלים מאוד להגיע בכל שבוע ולשמור על המסורת הגברית היקרה הזו.
אז כן, בזה אני לא רוצה לגעת.
אבל בכל זאת, מדובר בהרצאה בבית הספר בעניין בטיחות ברשת ועל הסכנות שבאינטרנט, הנערכת לרגל יום הבטיחות באינטרנט. משהו בראש מאותת לי שכדאי. שצריך. אני ממשיכה לבדוק אופציות. אף אחד מהנמענים לא נענה. אפילו אמא שלי לא ממש מתרשמת מהעניין. האוויר הופך קר. מאוד. בטח קר מדי מכדי להוציא אליו תינוקת קטנה. האופציה לקחת אותה איתי ולהשאיר בבית בייביסיטר יורדת מהפרק.
בשמונה ורבע הבייביסיטר מגיעה, הקטנטנה נשארת בבית ישנה והחצי בטיים אאוט.
בית הספר שקט ושומם. מוזר להיכנס לכאן בלילה לבד. ההרצאה כבר החלה ומסתבר שאת קומץ האנשים שהגיעו כינסו במקלט קטן. אני נכנסת בדיוק כשהמרצה מסביר על הפייסבוק. "זה כמובן לא מיועד אליכם", פונה המרצה לקהל ההורים בחיוך, "לכם הרי ברור שלילד מתחת לגיל 13 לא אמור להיות חשבון פייסבוק". הקהל שותק.
והוא ממשיך, חושף בפנינו עולם וירטואלי שלם ומטורף. "הילדים שלכם הם המוצר", הוא מסביר, האתרים שהם מבקרים ומשחקים בהם אוספים עליהם מידע, לומדים עליהם, יודעים באיזה בית ספר הם לומדים ובאיזו כיתה, איך הם נראים, מה הם אוהבים, מי החברים שלהם ומה מעניין אותם. התמונות שהם מעלים נותרות לנצח במרחב הוירטואלי, נגישות לכל אדם.
הוא ממשיך ומספר על מורים בעלי חשבון פייסבוק ולמה אסר משרד החינוך על המורים להיות חברים של תלמידיהם ברשת החברתית. הוא מספר על מורה שפוטרה כי העלתה תמונה ורשמה שם שהיא מעשנת ג'וינט, אפילו שלא עישנה בפועל. הוא מספר על ההשמצות שפעם הח'ברה הרעים היו כותבים על הקיר של השירותים והיום מתנוססות קבל עם ועדה בפייסבוק, שחור על גבי לבן. אות אחר אות ננעצת בתוך נפש של ילדה או נערה ואין מי שיאמר לא, אלא לאחר שהנזק כבר נעשה. הוא מספר על תביעות לשון הרע שהוגשו בעקבות סטטוסים פוגעניים בפייסבוק. "מניסיוני", מוסיף המרצה, "התביעות הללו מסתיימות ברע עבור שני הצדדים". אין דין ואין דיין. גבירותי ורבותי, "בעל הזבוב" הוא כבר לא רק סיפור. הוא המציאות החדשה של הילדים שלנו וכמה היא מסוכנת.
"עכשיו", הוא מחייך חיוך עצוב, "אדגים לכם מהי אלימות ברשת". הוא מעלה סרטון בן שלוש שניות, שלוש שניות בלבד. מה כבר יכול להתרחש בשלוש שניות. על המסך עולה סרטון ובו רואים את עורפו של נער כבן שלוש עשרה ומאחוריו יושב הנער המצלם. שלוש שניות. הנער המצלם חובט בעוצמה בעורפו של הנער שלפניו וצוחק. הנער החבוט מסתובב מיד לאחור, הבעה של הפתעה ועלבון נסוכה על פניו. הסרטון הזה, מוסיף המרצה, עלה לרשת ורץ בין תלמידי השכבה.
מה כבר יכול להתרחש בשלוש שניות.
גאווה פגועה, עלבון שיורד עמוק אל תוך הלב, השפלה, אלימות לכל דבר ועניין. מה שהיה מסתיים פעם בסצינה אחת כואבת, הופך היום לקליפ משעשע שמשודר בלופ על המסך של עשרות מבני השכבה. אני מדמיינת את האמא של הילד הזה צופה בסרטון. כמה כאב מזמנים לנו, לעיתים, החיים. כמה חסרי אונים אנחנו אל מול הרוע הזה וכמה עצוב שאצל הצד הפוגע זה מתפרש כבדיחה קטנה. בסך הכל בדיחה קטנה.
וזה לא נגמר. מסתבר שמקובל מאוד היום בקרב בני נוער הנמצאים במערכת יחסים זוגית לשלוח תמונות עירום זה לזה, כאלו שמוצאות את דרכם אל הרשת הפתוחה כאשר מערכת היחסים הזו מסתיימת בצורה לא יפה. התמונות הכי אינטימיות חושפות בכוח נפש פצועה לכל דורש ואין כל דרך למנוע את זה.
"עליכם ללמד את ילדכם להתקשר לכל אדם שמציע לילדים שלכם חברות!" פוקד המרצה על קהל המאזינים ומסביר שכל כך קל היום לזייף פרופיל של בן כיתה ולחדור לתוך סודותיו, עולמו ונשמתו של הילד שלכם. הוא מספר איך פעם בנה פרופייל פיקטיבי של בת שכבה לפני הרצאה בחטיבת ביניים ואחר כך חשף בפני התלמידים באיזו קלות הכניסו זר גמור אל עולמם.
לא לדבר עם זרים וגם לא עם אדם מוכר שלא זוהה טלפונית!!
לא לקבוע להיפגש עם זר באמצעות האינטנט!!
לא להעלות תמונות של ילדים!!
לא לכתוב סטטוסים פוגעניים!!
דברו עם הילד שלכם, שאלו אותו היכן גלש, עם מי צ'וטט, מי החברים שלו ברשת!!
אין רגע דל, אין שנייה של ביטחון. אתה משתוקק להגן עליהם ואין לך איך. תחושת חוסר אונים משתררת בחדר. "לבת שלי יש מעל מאה חברים באתר שהיא חברה בו", אומרת אמא אחת, "תן לי טיפים, מה לעשות…"
המרצה כבר לא מחייך. הוא מסביר כי כל אחד אחראי לקבוע חוקים בביתו שלו. "הכי חשוב זה מה שאתם מלמדים אותם בבית". כלל הזהב של לא לדבר עם זרים תקף באותה מידה גם ברשת. אין פיתרון קסם. אנחנו מצפים שהעולם יישנה את עצמו עבור ילדינו ולא מבינים שאלו אנחנו שצריכים לקחת את האחריות. להכיר את עולמם. באמת להכיר ולהיות חלק ולא להסתפק בביקור חטוף מדי פעם. זה מסוכן מדי. בטח היום. בטח בעולם בו הבריון של הכיתה כבר לא זקוק לאגרוף אלא למקלדת בלבד וכל גבר בן חמישים יכול להפוך בן רגע לילדה בת תשע שמבקשת מהילדה שלך להצטלם בשבילה.
בסוף ההרצאה מספר המרצה על האדם שהקים את העמותה בה מתנדב המרצה. בנו החייל, חשף מצוקה נפשית קשה ברשת ונענה, כבדיחה, שעליו לקחת את הנשק האישי ולסיים את העניין. ההמלצה התקבלה.
בלב כבד מאוד יוצא הקהל מן החדר. הפנים רציניות. אין כאן מקום להומור.
בבית אני מוצאת את הפיצקית ישנה. שקטה, רכה ומכורבלת מתחת לשמיכה. אני ממשיכה מחדר לחדר, מתכופפת אל כל ילד ישן, מסדרת את השמיכה, נשארת שם קצת יותר מהרגיל.
אחרי שהבייביסיטר הולכת מתעורר הקטן בבכי וקורא לי. חלום רע. אני ממהרת אליו והוא פוקח עין אחת, מזהה את אמא, מתערסל בזרועותי ונרגע כמעט מיד.אני יושבת בחשיכה על המיטה הקטנה וחושבת כמה קל לסלק את המפלצות שבדימיון.
וכמה קשה להתמודד איתן במציאות.