לפני שחילקתי את חיי ללפני ואחרי, זאת אומרת לפני שהפכתי לאמא, הייתי בעיקר סטודנטית לקולנוע. בסוף לימודיי הבנתי מהר מאוד ששכירה אני לא אצליח להיות. אני כנראה טובה בלהתמיד עם בן זוגי וקשה לי להוסיף ל-8 שנות הזוגיות המחוייבת שלנו עוד אנשים שעבורם אצטרך לקום כל בוקר ולהפגש באותו לוקיישן עם אותו סדר יום, אותן ארוחות ואותן השיחות. מגיל תיכון החלום שלי היה להקים עסק (עסק הפקת סרטים משלי) אבל לא באמת היה לי אומץ להקים אותו. הרגשתי שניהול עסק זה עניין מורכב וגדול ואני עוד קטנה. הפיתרון שלי היה לעבוד בפרויקטים עם התחלה וסוף. עבודות בלי גרנטי: ניהלתי פרויקט חונכות, הייתי תחקירנית, מפיקה בפסטיבל, מפיקונת באיזה סידרה. החופש בלדעת שבסוף הכל נגמר נותן המון אויר לריאות וכוח להתמודד עם קשיים. אך חוסר הביטחון העתידי גרם לי בכל פעם מחדש לחפור בעצמי ולהתיימר לנסות להבין מי "אני". בימי הבטלנות בין פרוייקט לפרוייקט הייתי רובצת בבית מול המחשב, צפיתי בסרט, לעיתים שילבתי בתי קפה, אפילו הצגה פעם ב.. ואת סוף היום קינחתי בשתייה לרוויה. על אף שאני לא אדם עצלן ועבדתי במספר עבודות לא קטן, אני עדיין מרגישה שרוב הזמן לא עבדתי. ההתעסקות בעצמי והצורך למלא את הריקנות מילאו אצלי תפקיד גדול. למרות הריקנות אילו היו גם רגעים מעוררי געגוע. היה לי זמן לחשוב מה אני באמת רוצה והחופש עזר לי לתכנן את מטרותי וזמן בלהסביר את עצמי לעצמי ואז לעולם. עם הזמן רציתי יותר ויותר, וכמהתי לעבודות שהם יותר "אני", כמיהה שאין לה באמת בסיס ארצי, כי אני מי אני מה אני, הרי שבכל חודש מצאתי משהו אחר שהגדיר אותי והאמת היא שכבר התבלבלתי ושכחתי מה רצתי בהתחלה.
עם או בלי קשר בגיל 29 הפכתי להיות אמא שלי לביא. היום שהפכתי להיות אמא היה היום שניפנפתי בסף הדלת לחיי החיפוש והחופש הביתיים והתחלתי לתפקד כסניטר במשמרת של 24 שעות מבלי שאף אחד יעביר לי חפיפה. 24 שעות סביב לביא ואני הרגשתי שגדעו ממני את האישיות שלי. כשרציתי להביא ילד משלי לעולם ידעתי שזה לתמיד, כשהוא הגיע לעולם הנשימה נעצרה כשממש הרגשתי שזה לתמיד. בשלושה חודשים הראשונים לא הצלחתי להבין ולהרגיש את משמעות "התפקיד" החדש שיצרתי לעצמי ולחיבור הרגשי של אמא כלפי בנה לקח זמן להגיע. אבל לא הייתה לי ברירה, לביא כאן כדאי להישאר, הסתכלתי ימינה ושמאלה והבנתי שגם אם אני רוצה או לא רוצה, אני או לא אני, התפקיד הזה שלי ואי אפשר להעיז לחשוב על חרטות. האינטנסביות של הסיטואציה גרמה לי לתפקד כמו רובוט שמתכנן צעדים בצורה שכלתנית. בכל יום הייתי מתעוררת ומתכננת את פעולותיי ובכל יום הן היו משתנות שניה אחרי ; אני אשתה פעמיים קפה בבוקר בשביל שאצליח להיות עירנית עד הצהריים ואז בצהריים אני אשן איתו בשביל שאוכל לקום בלילה. אבל כשהוא נרדם גיליתי פתאום שאני לבד, יש לי זמן עם עצמי. אז אולי כדאי לנצל את זה לנקות, בעצם ארוחת צהרים, טוב אירגע מול הטלויזיה, שיט הוא התעורר, צריך להתחיל לברר מה הוא רוצה, מתי הוא רעב, עכשיו הוא סתם שם את היד בפה או שהוא רעב? אולי מוצץ, אולי זה עוזר לו לעשות קקי, אבל למה אתה בוכה, רעב?. הלופ הוא מתיש ואי אפשר להפסיק כשלא מתאים ואין אפשרות לעצור ולחשוב ואין לזה סוף.
אבל היה סוף, הסוף של התסכול. אחרי המון ניסים, ניסיונות התשה ותיסכולים, הצלחתי למצוא את צורת התפקוד שלי כאמא וככל שהזמן עובר אני אוהבת את לביא יותר ויותר. המילה אמא משנה צורה מ"תפקיד" חיצוני שהולבש על חיי למשהו טבעי שהוא "אני". אני לא כל כך זוכרת מה רציתי מעצמי לפני, קיבלתי אל חיי משמעות גדולה. העבודה האינטנסיבית והסוחפת שבלהיות אמא של לביא גרמה לי להעצמה ולתחושה שאני מסוגלת. אני מוצאת את עצמי בערב, אחרי יום עבודה במפעל של לביא, יושבת על ספה בפיג'מת התכלת (שעל גופי מאז שלביא נולד) ומרגישה דחף עז לצאת עם כל היכולות האילו החוצה. הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לעבוד בתנאי לחץ, להתגבר על מכשולים ולהתמיד באינטנסיביות, ולראשונה אני מרשה לעצמי להאמין שיש לי יכולת לראות את התמונה הגדולה ולשמור עליה מתפקדת וחיה. לביא גרם לי להבין שזה הזמן לעשות את מה שאני באמת רוצה. יש לי ילד ואין לי זמן לרחף או לבזבז.אני רוצה להקים עסק משלי. בין החתלה, הנקה, בכי והרגעה הצלחתי גם לחטוף מחשבות על העסק העתידי שלי וברגע של אופטמיות לקחתי את הטלפון ובנחישות חייגתי למרצה לשעבר בתקווה שיכוון אותי איך כדאי לעשות את הצעד הראשון. בעבר הייתי נוהגת להתייעץ איתו והוא היה משאיר בי אמונה והרגשה נוחה וברורה. המרצה נתן לי תחושה שהוא שמח לשמוע את קולי וקצת מתרגש מזה שאני אמא חדשה. הוא הסכים לשמוע את הרעיון שלי ואחרי חמש דקות בהם הרגשתי שאני יורה מילים לאויר. מילים מבלבלות וחצאי משפטים בטוחים שמתפוצצות באויר התשתתקתי. "יש לך אחלה רעיון, תעשי אותו " שתיקה "איזה יופי שאת אמא עכשיו, זה מה שחשוב". מתוך תחושת מבוכה על ההתקפה והאשמה המיידית שלי את עצמי שלא נתתי לו סיבה מספיק מעניינת להגיב בצורה יותר מעשית על הרעיון שלי, מיד הבעתי את הסכמתי איתו "לא, ברור, נכון זה מה שחשוב, אני פשוט קצת מבולבלת". ניתקתי את הטלפון והרגשתי החמצה פתטית. כי האמת היא שלא הייתי מבולבלת וידעתי מה אני רוצה ואני עדיין יודעת. אולי פעם הבא אצליח להסביר, עכשיו אני צריכה לקלח את לביא.