מיום שהפכתי להיות אבא הפסדתי את האנונימיות שלי. בכל יציאה ויציאה לרחוב, לפארק השכונתי או לקניון אני, בעלי והתאומות הופכים להיות סוג של אייקונים קהילתיים.
זה מתחיל במבטים. אנחנו צועדים עם עגלה גדולה כטנק מרכבה. תיק החתלה בגודל קיטבג של מתגייס בבקו"ם, מובילים שתי בובות חרסינה ישובות בעגלה המחייכות לציבור הרחב ולרוב, עוד אנחנו גוררים ברצועה את הופ', האח הבוגר של הבנות. כלב כנעני מעורב שאימצנו ב'תנו לחיות לחיות' לפני כשנתיים. קשה להתעלם מאיתנו.
הליכה בשבת בבוקר בשדרות רוטשילד מרגישה לי כאילו צעדתי על מסלול דוגמניות בשבוע האופנה של תל-אביב. כל מי שעובר מסתכל עלינו. חבר שהצטרף אלינו לפני שבוע במסלול נשבר ונלחץ כעבור כמה דקות. אחרי שבדק שחנות המכנסיים שלו לא פתוחה, בדק אפשרויות אחרות ורק אחרי כמה מבטים נוספים מנשים, זקנים וטף פלט "זה מטורף. איך אתם חיים ככה? לא מפסיקים להסתכל עלינו. תעשו שזה ייפסק!"
זה מתחיל במבטים, ונמשך גם בדיבורים.
"לא קשה לכם?"
"זה תאומים, נכון? בטח קשה!!"
"איך אתם מבדילים בין שתי הבנות?"
"יו, איזה חמודות!!!"
"כל הכבוד לכם, לבת דודה שלי היו תאומים והיא אף פעם לא היה לה כוח להוציא אותם לרחוב. עד גיל שנתיים הם היו בבית".
מהורה אנונימי הפכתי להיות נושא דגל ייצוגי
ככה הפכנו למשפחה מרובת ילדים, אבל אני לא צריך להיתמם ? מראה של תינוק בעגלה מאיר פנים תמיד מחמם את הלב, תאומים בעגלה אותה דוחפים אבא ואימא הם מראה מחמם כפליים. אבל ? אנחנו זוג גברים. הזוגיות שלנו בולטת ממרחקים, למרות שעד היום לא הצלחתי להבין איך שחור שיער, נמוך קומה ובלונדיני גבוה הפכו להיות העתק אחד של השני אחרי עשר שנים. אנחנו שני גברים שמגדלים זוג תאומות, לא רק דוחפים אותן בעגלה. אנחנו אבא ואבא.
כשאנשים בשדרה בתל-אביב מחייכים אלינו ברחוב, הם מחייכים אלינו כי הם רואים את כל מה שהם קוראים עליו בעיתונים ושומעים בתקשורת סביב המהפכה של הקהילה הגאה בעיר, ואני, בלי שנבחרתי ובלי שהתכוונתי, הפכתי ביחד עם הבנות ובעלי לנושא הדגל בשעת התהילה שלי בשבת בבוקר. הפכתי להיות ייצוגי.
זקנות באות אלינו לספר על הנכד שיצא מהארון לפני שבועות קצרים ובאותה נשימה מספרות לי שיש לו חבר "רופא!" ובעזרת השם בקרוב הן תראינה נינים חמודים, בדיוק כמו התאומות בעגלה. נשים בהריון מתקדם באות להסתכל בנסיכות שלנו הישובות בעגלה בעוד שהבעלים הסבלניים ממטירים עלינו שבחים ותקוות שההיריון הפרטי שלהם יגמר בהקדם בבריאות התינוק והומואים נוספים באים ללחוץ את היד ולספר כמה הם גם רוצים להיות הורים במהרה. עוצרים אותנו לשיחות ברחוב ומכוניות צופרות לנו בעליזות כשאנו חוצים את הרמזור.
מסתבר שחייתי בבועה ? שלום לטוקבקיסטים
כי מאוד קל וכיף לחיות בסנטר של תל-אביב ולהרגיש שהעולם מקבל אותך. לחשוב שבאמת יש סיכוי שהממשלה החדשה עליה שוקדים בימים אלו נבחרי העם החטובים ויפי הבלורית תכיר בזכות הלגיטימית של כל אחד ואחת להיות הורים ולעשות את ההליך פה בארץ הקודש, ובהמשך גם תכיר בנשואים אזרחיים וצמצום האפליה והקיפוח. בקיצור: הליכה בשבת בבוקר יכולה לגרום לך להאמין שפעם יהיה יותר כיף לחיות בישראל – עד שמגיעים לטוקבקיסטים.
הטוקבקיסטים לא מסתובבים למראית עין בשדרות רוטשילד בשבת בבוקר בתל-אביב ושותים הפוך מהקיוסק ליד העץ ומציצים בחצי עין לראות אם יש איזה סלבס או פליט ריאליטי ב'קנטינה'. יכול להיות שהם מסתובבים בשדרה, עטויי הילה ליברלית ואוהבת אדם. טוקבקיסטים יושבים מול מסכי מחשבים, טאבלטים וסמרטפונים ובשנייה שהמילה הומואים מופיע הם מתחילים להתקיף.
אני אעשה קופי פייסט לכמה תגובות נבחרות מכתבה על מאבק לפונדקאות שוות זכויות שפורסמה השבוע באתר YNET :
"מערכת יחסים הומוסקסואלית בדת שלנו ובמדינה שלנו היא אסורה ודינה מוות"
"מתן לגיטימציה להומואים היא מתן לגיטימציה לסטייה , ס ט י ה הגובלת במחלה!"
"ילד צריך אימא, ילד לא צריך במקום אימא גבר קוקסינל שלובש שמלה".
ועוד ועוד פנינים רבות. מאות כאלה. כל אחד מייצג גברים ונשים מכל רחבי הארץ. חלקם אפילו מסתובב לידי בשבת בבוקר בשדרה ואח"כ ממשיך איתנו לרבוץ עם המוקצ'ינו בכיכר הלבנה והיפה של תיאטרון 'הבימה'.
בסוג של הלקאה עצמית על גבול המזוכיזם ישבתי היום וקראתי מאות טוקבקים נושכים, פוגעים ומעליבים. אני רוצה להפנות אל הערה אחת של מתחכם אנונימי המסתתר מול המקלדת שלו. כי מי ששונא הומואים לרוב יש בו עוד שנאה, שנאה לעוד קבוצות בחברה הישראלית:
"ההומואים לא יותר טובים מנשים מתוסבכות שבוחרות לקנות זרע מתורם בגיל 35 ולגדל אותו לבד".
אתם יכולים למצוא טוקבקים דומים בכתבות נוספות שעוסקות לא רק בפונדקאות גאה. תמצאו אותם גם סביב נושאים אחרים. כי כל כך לשנוא את האחר, את השונה, את מה שאתה לא מכיר. כל כך קל לחייך אליי ולבעלי ברחוב, או אל השכנה החד הורית החדשה אצלכם בבנין, ואז מאחורי הגב ללכלך עליה ועל ההורות שלה כמו על ההורות שלי.
כן, רוב העולם חי במסגרות מוכרות, ישנות וטובות של גבר-אישה-שני ילדים- משכנתא וסקס פעם בחצי שנה. אבל כשיש דגמים אחרים של הורות ומשפחה ? חשוב שנפרגן גם לדגמים הפחות מוכרים והפחות בטוחים. כי לכל אחד מגיע להיות הורה.
וככה הפכתי להיות בזמן טיול בשדרה, בעל כורחי אני מודה, נער הפוסטר שלכם, של כל אותם האנשים שמנסים להאמין, ולו רק למראית עין, שהם ליברלים ונאורים. אני מחבק באהבה את הסטאטוס החדש שלי ולא מוותר, אפילו אם אני חיי בבועה, אני אמשיך ללכת בשבת בבוקר בראש מורם בשדרה בתל-אביב, עם הבעל, התאומות, הכלב והעגלה המסיבית. ואתם מוזמנים להסתכל ולהציץ בנער הפוסטר שלכם. ולא רק ? באביב כשהבנות תגדלנה מעט אנחנו נתחיל לטייל גם בפארקים ומסלולי טבע שונים מחוץ לבועה שלנו. וגם שם נחייך לאנשים ונאחל להם כל טוב ונקווה שהם לא מכותבי הטוקבקים המכערים את המציאות שלנו.
יום אחד חוזר לאנונימיות
ועם זאת ? וביחד עם כל מה שנכתב ? אחת לכמה ימים אני מתעקש לשמר את תחושת האנונימיות שרוב האנשים עוטים על עצמם כשהם יוצאים לרחוב.
אחת לכמה ימים אני לובש מנשא תינוק על כתפיי ויוצא סולו עם בת אחת בלבד לסיבוב בעיר. הנה גם אני אנונימי. הנה אני עוד אבא אחד עם בת אחת בכמות גדולה של הורים אחרים, אמהות או אבות, סטרייטים, לסביות או אולי הומואים. אף אחד לא מסתכל עלינו. אף אחד לא מחייך לכיוון שלנו. הנה אנחנו רק אבא אחד ובת אחת שיצאו לטיול באמצע החורף ומסתכלים בחנות הדגים בכיכר דיזנגוף על הדגים באקווריום, פשוט – סתם אבא.
אח"כ אני חוזר לבית, מוריד את הראשונה ומעמיס את אחותה לסיבוב נוסף. גם לבת השנייה שלי יש את הזכות להיות אנונימית ? בלי שום טוקבקיסט רחוב שעלול להפריע את שלוותנו.