מורשת השניצלים של סבתא ד'

מילים רבות נשפכו על מערכת החינוך במדינת ישראל. לא קשה להבין מדוע, מדובר במערכת המושכת הרבה אש ונוגעת בדרך זו או אחרת כמעט לכל בית בישראל – ילדים, נכדים, אחיינים, שכנים, כולנו לקוחות. לא שיש לנו יותר מדי אלטרנטיבות. המערכת מתנהלת כמו מכונה ענקית, כל חלק יודע את תפקידו. כל החלקים נעים לנצח, לא עוצרים לרגע לבחון ולבדוק את הכיוון, לשאול שאלות. לראות את הילדים שעומדים מולם.

והם שם, הילדים שלנו, מסתגלים בזריזות. לומדים מה נדרש מהם ולומדים גם לספק את זה בדרך המהירה ביותר, תשובות של כן ולא. גם ההשכלה שלנו הפכה להיות פאסט פוד. קנה אחד וקבל את השני חינם. כמה עצוב. "אני אוהבת ללמוד!", הכריזה הנסיכה בת השבע אל מול זקן השבט שבכיתה ד' ונענתה בתשובה הכואבת – "גם אני הייתי ככה פעם". בזה זה מתמצה. 

התחושות האישיות שלי לא פשוטות. הם מנסים שם, אני רואה. אבל מה שיוצא להם הוא דלי מלא חורים ובמקום לנסות ולסתום את החורים הם פשוט ממשיכים לשפוך כמויות של מים כדי שישאר מלא. איך הכריז פעם יורם ארבל – ככה לא בונים חומה.

הנסיכה זכתה למורה הראשונה שלה. מתנה אמיתית ואישה מדהימה. חוויה מתקנת של ממש אחרי המורה שלימדה את אחיה הגדול בכיתה א'. לגבי האחרונה, אין לי אלא לקוות עבור ילדיה שיזכו למורה טובה יותר מאימם, אשר נהגה לצרוח על ילדים בני שמונה כי "לא מגיע לכם שאני אלמד אתכם". לצערי זה ציטוט מדויק. עד היום אין לי את היכולת לחייך אליה כשאני חולפת לידה במסדרונות בית הספר.

לעיתים מזמנת המערכת הזו גם רגעים יפים. לעיתים ישנם רגעים טהורים של הקנייה ולמידה. כמה טוב לראות את הילדים מתעניינים באמת, לומדים באמת. כמה טוב לראות שוב את הניצוץ הזה בעיניים שלהם, זה שבגיל ארבע דלק שם כל הזמן. סקרנות. כזה היה הרגע בו קיבל הבכור משימה במסגרת הלימודים בבית הספר – לבחור בן משפחה ולראיין אותו. הנה משימה שיכולה ליצור חוויה אמיתית. ויכולה גם שלא.

הבכור פונה לאפשרות הקלה. הסבתא איתה הוא מעביר שעות רבות בבתי קפה, בשיטוטי קניות ובפתירת תשבצי היגיון. אני מציעה לו אפשרות נוספת. נקרא לה סבתא ד'. סבתא ד' היא סבתא רבתא. אישיות אמיתית ואישה אהובה מאוד. הביקורים אצל סבתא ד' תכופים ואנחנו נוהגים לראות אותה כמעט בכל סוף שבוע. רק מה, בכל ביקור כזה נמשכים הבכור ובן הדוד בן גילו כמו מגנט זה אל זה וסבתא ד' מביטה בהם מרחוק במבט שכולו קביעה. קביעה חד משמעית. סבתא ד' לא צריכה לשאול. היא יודעת לבד ולא, ממש לא מעניין אותה אם נספק לה מידע אחר.אנחנו לא רואים את מה שהיא רואה.

הם רעבים.

מן המפורסמות הוא כי השניצלים שסבתא ד' מכינה הם הטובים ביותר בכל המזרח התיכון. אם לא בעולם כולו. הילדים נכנסים אל הבית שלה ובהתנייה פבלובית הופכים להיות רעבים. סבתא ד' מניחה לכל אחד שניצל חמים ולידו ערימת צ'יפסים. הבכור מביט בה באהבה. ככה קונים את לבו. הוא לא צריך יותר דבר. נו טוב, אם תתן לו שוב שטר של עשרים או חמישים זה לא ממש יפריע לו.

"אז אולי סבתא ד'?", אני חוזרת על ההצעה. "נו טוב…", הוא מתרצה, "בסדר".

הבכור מכין רשימת שאלות. זה מתמצה בארבע שאלות. הוא אפילו לא יודע מה לשאול אותה. עצוב שישנם אנשים המהווים חלק כל כך חשוב בחייהם של ילדינו אך חרף העובדה שהם רואים אותם ומבלים שעות רבות במחיצתם, הם לא מכירים אותם.

אני מגישה לו את הטלפון והוא מחייג. המעמד לא טבעי. הוא רגיל לדבר איתה בטלפון. בכל פעם שמשלוח שניצלים מגיע, הוא מתקשר לומר לה תודה ולשאול לשלומה. אבל זו שיחה אחרת. היא עונה. הוא אומר שלום ומתחיל להסביר לה מה הוא רוצה. ברגע שסבתא ד' מבינה שמדובר במשימת בית ספר היא מיד נרתמת.

השיחה מתחילה בהיסוס. מלאכותית משהו. אני חוזרת אחרי חמש דקות ורואה אותו רושם במהירות. משפטים על משפטים בכתב יד צפוף. "מה באמת?", הוא שואל אותה, "עלית לארץ לבד לבד?, לא פחדת?". והיא נפתחת ומספרת לו איך חיה בבית קטן אחד עם אבא, אמא ותשעה ילדים. איך חיפשה וליקטה כילדה רגעים של שמחה ואושר כי החיים לא היו קלים. היא מספרת לו על עוני. על ילדה אחת קטנה שניסתה לפלס את דרכה במשפחה ברוכת ילדים וקשת יום. איך עזבה את הכול ולבד עלתה לארץ. איך הכירה את סבא רבא שלו ואיך שניהם נלחמו כדי לישרוד. כמה קשה היה לנו, היא מספרת לו וכמה טוב לכם.

סבתא ד' שולחת יד מרחוק ואוחזת בידו של הנין שלה. ממשיך השושלת, מעבירה סיפורים, חוויות, רגשות, קשיים וגם רגעים טובים. אל מול העיניים של הבכור נטווית לפתע דמותה של סבתא ד'. בשר ודם. נערה אמיצה שהחליטה להגשים חלום והתמודדה עם מה שבעיניו נתפס כבלתי יאמן. גם בעיני. סיפור חיים שהוא סיפורם של רבים כל כך במדינת ישראל. דור שהולך ונעלם וסיפוריו נותרים רק בספרי הלימוד, מאבדים את הניצוץ האנושי. הציונות כבר לא מה שהייתה פעם.

אבל לרגע זה רק שניהם שם. רגע מזוכך של קרבה אמיתית. היא מדברת איתו. היא באמת מדברת איתו והוא באמת מקשיב לה. אני מתבוננת מהצד ומקווה שגם את הרגע הזה הוא יזכור לה.

הבכור מסיים את השיחה ורץ נלהב אל המחשב. פורט את תמצית חייה של סבתא ד' לאותיות. סבתא עלתה לארץ ראשונה מתשעה אחים ושני הורים, הוא כותב ומוסיף – "לדעתי זה היה מעשה אמיץ מאוד".

כשהוא מסיים, אני מתיישבת ורושמת למורה מייל. גם מילה טובה צריך לדעת להגיד. הבכור מצידו מציץ מאחור כדי לראות מה אני כותבת."זו בכלל לא המורה", הוא אומר לי, "זו משימה מהספר". ובכל זאת.

בערב, אני שומעת אותו מספר לאחותו על סבתא ד'. הנסיכה יושבת ומאזינה בקשב. "מה באמת?", היא שואלת אותו. אני מצטערת שסבתא ד' לא מאזינה לשיחה.

אחרי שהם נרדמים, אני מתקשרת ומספרת לה על השיחה של ארוחת הערב ואיך התפעלה הנינה שלה מסיפור חייה. "נו, יופי", היא קוטעת אותי, "באמת יופי. ועכשיו תגידי לאבא שלה שיעבור אצלי מחר לקחת שניצלים. הבטחתי לו שניצלים".

אמרתי לכם, הטובים ביותר בכל המזרח התיכון. אם לא בעולם כולו.

 

 

תגובות (0)
הוסף תגובה