הודו מלאה פסטיבלים וטכסים מכל הסוגים והמינים, עם תחפושות ודמויות וסיפורים מיתולוגיים ופילים וגמלים ואש, ומה לא? המיוחד בפסטיבל הקומבה מלה איננו בכל אלו. הייחוד הוא בגודל, במסה, בכמות העצומה והאינסופית של האנשים וההתרחשויות.
אללהבאד, הודו 2013. צילומים: אושיק פלר
פסטיבל הקומבה מלה, "פסטיבל הכד", הוא האירוע הדתי הגדול ביותר בהודו, המתרחש אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר אחרת באחת מתוך ארבע ערים קדושות. הפעם נחגג הפסטיבל באללהבאד שבמדינת אוטר פראדש. העיר בנויה על יד מפגש שלושה נהרות: הגנגס, היאמונה ונהר אחד נוסף, מיסטי, תת קרקעי, סרסווטי. מפגש הנהרות נקרא 'סאנגם' ולמקום זה נוהרים מיליוני המאמינים על מנת לטבול את גופם. הטבילה, כך הם מאמינים, תמרק ותטהר את חטאיהם, בחיים האלה ובגלגולים הקודמים.
מסתבר שזוהי ההתקהלות האנושית הכי גדולה בעולם
עשרות מיליוני מאמינים הינדים מגיעים מכל רחבי הודו לפסטיבל הקדוש הזה. נסו לדמיין את כל תושבי מדינת ישראל, הכפילו אותם בשניים או בשלוש (כי אי אפשר בדיוק לספור) ובקשו מהם להתרכז על חוף הים בתל אביב למשך כמה שבועות…וזהו. כעת התחילו לגלגל את הסרט בראש, והאמינו לי, שהמציאות כרגיל עולה על כל דמיון.
שיירות ארוכות של מיליוני אנשים מגיעות מקרוב ומרחוק, שקי אורז ושעועית על ראשם, חבילות עם סירים ומצרכים, והמינימום הנדרש בשביל לחיות מחוץ לבית, מינימום במונחים הודיים כמובן, ומשמעו כמעט כלום.
חמולות אנושיות הולכות בדבוקות, זה אוחז בסארי או בצעיף של קודמתו, אחיזה חזקה שאינה מרפה כדי שחלילה לא ילכו לאיבוד האחד לשני. נשים בסארי צבעוני, ברגליים יחפות ומלוכלכות מהליכה ארוכה, אך עדויות טבעות באצבעות הרגליים, גברים, ילדים, צעירים ומבוגרים. כל אלו, פוסעים בהליכה מונוטונית, נחושה ושקטה להפתיע. הצעירים אוחזים בעדינות בידי הקשישים, מסייעים להם בהליכה הקשה והארוכה.
הפסטיבל נמשך כמעט חודש וחצי. על מנת לאכסן את המאמינים מוקמת כאן עיר שלמה, עצומה בגודלה, שלאחר הפסטיבל תפורק ותיעלם לגמרי. על הגנגס נבנו כתריסר גשרים צפים ארוכים. כל גשר מאפשר הליכה בכיוון אחד בלבד על מנת למנוע עומס. בגשר אחד חוצים ממזרח למערב, ובגשר הבא בכיוון ההפוך. וכך, המתבונן מהצד רואה תהלוכה אינסופית של אנשים, מצד אל צד, כרוכסן בתנועה תמידית. הביטוי נחיל אנושי מקבל כאן משמעות חדשה ומדויקת יותר. המאמינים מתגוררים באוהלים צפופים, מבשלים על מדורות, מכבסים בבירזיות המשותפות, עושים את צרכיהם כמעט תחת כל עץ רענן והאוויר אביך, מלא עשן כבד וסמיך.
לפסטיבל מגיעים אנשי דת, גורואים ידועים וחשובים וההמונים באים לקבל מהם ברכה. השטחים המרכזיים בנויים כחצרות, ממש כמו חצרות של חסידויות. הכניסה לכל חצר מסומנת בשער ענק המתנשא לגובה מספר מטרים, מקושט ומעוטר כאילו נכנסנו ללונה פארק מפואר. בתוך החצר יושבים הגורואים. המאמינים מגיעים, חולצים נעליים, כורעים לרצפה והגורו נוגע בהם קלות לברכה. בתמורה הם משאירים אצלו כמה רופי. האירוע משמש כנראה כאפשרות לגיוס כספים המממנים אותם להמשך השנה.
הקדושים העירומים. צילום: אושיק פלר
בחלק מהחצרות האלו נמצאים הנאגה סאדו, קדושים עירומים, עם רסטות ארוכות (לאחד הם הגיעו עד אצבעות הרגליים), שרשראות ועדיים מעטרים את גופם, לרבות איבר מינם, וגופם מרוח באפר לבן. ביניהם דמויות הזויות כמו זה שעומד על רגל אחת כבר חמש שנים, וזה שידו תלויה וקשורה בצעיף כבר 12 שנים עד שהאצבעות והציפורניים מתחברות ומתארכות כמו בתמונות של מכשפות מאגדות הילדים, אלא שכאן הכל קיים במציאות, ככל שהיא נשמעת הזויה. בתוך הסצנה הסוריאליסטית הזאת, הם גם מקבלים שיחה טלפונית חשובה כנראה, לה הם עונים בטלפון הנייד שלהם.
בערב הופכת עיר האוהלים ללאס וגאס הודית במיטבה. שערי הכניסה לחצרות מתמלאים בנורות צבעוניות מהבהבות, וברחובות נדלקות שרשרות ארוכות של נורות נוספות. אלפי עמודי תאורה עם אור כתמתם דלוח המציף את העיר, מאפשרים להמולה להימשך, וההתרחשות אינה פוסקת אף לא לרגע לאורך היממה כולה.
ברחבי עיר האוהלים תלויים מאות רמקולים ענקיים מהם בוקעת מוסיקה הודית רועשת, מכל חצר מוזיקה אחרת כמובן. הרמקולים צווחים ללא הפסק, ובכלל, למתבונן מהצד נדרש גיוס חירום מאסיבי של כל החושים. העיניים, האף והאוזניים אינם יכולים לקלוט את התמונה כולה. המוח אינו יכול להכיל, והמילים המתארות נשמעות דלות וחלולות, ואינן מעבירות אפילו את אפס קצהו של מה שעובר עלינו.
לא ניתן לדעת מהו מספרם של המאמינים המגיעים לפסטיבל. ההערכות הן שבמשך הפסטיבל כולו יפקדו את המקום למעלה ממאה מיליון אנשים. ההיערכות של כוחות הביטחון והשיטור מרשימה ודי מהר נחסמה הכניסה לעיר לכלי רכב ממונע.
השוטרים אינם חדלים לשרוק במשרוקיות התלויות על צווארם, מווסתים את התנועה, עוצרים ופותחים אותה לסירוגין תוך שהם מנסים לשלוט על העומס. המעטים שמעזים להמרות את פיהם זוכים למכה כואבת ממקל על גופם. המערביים לעומת זאת, זוכים ליחס מיוחד ולא פעם מאפשרים לנו לעבור גם במעברים חסומים.
היום השני לבואנו למחנה הוא היום הקדוש ביותר בפסטיבל, העשרה בפברואר, בו מתקיימת טבילה המונית. אנחנו יוצאים מהמחנה שלנו המרוחק מהעיר מרחק קילומטרים ספורים כבר בארבע וחצי בבוקר. העיר כאמור, שוקקת חיים. את הזריחה ראינו על גבי סירה בשייט על הגנגס. הבלחות אור ראשון של היום ביחד עם תמונות הטבילה של קבוצות ויחידים יוצרות קסם יוצא דופן. כולם יודעים שהיום יהיה צפוף במיוחד, והניחושים לגבי מספר המשתתפים נעים מחמישה עשר מיליון לשלושים מיליון.
התנועה לעבר הנהר כבדה אבל זורמת בסדר מפתיע. ככל שמתקדמות השעות העומס גובר. לפתע, ממש בלי שהבחנו איך, נקלענו לתוך תהלוכה של רכבים מקושטים עליהם הושמו כורסאות מוזהבות בהם יושבים אנשי דת קדושים. תוך שניות הצפיפות הופכת לבלתי נסבלת ואנחנו מוצאים את עצמנו לכודים בתוך פקק אנושי בלתי אפשרי. הלחץ הולך וגובר ונדמה שהאירוע עומד להסתיים באסון. לאחר דקות ארוכות של אימה אנחנו מצליחים לפלס דרכנו החוצה בקושי רב. מאוחר יותר אנחנו שומעים על אסון שהתרחש באותן שעות בו נהרגו קרוב לארבעים אנשים לאחר התמוטטות של מעקה בתחנת הרכבת.
בילינו בפסטיבל הצבעוני והמיוחד הזה יומיים וחצי בלבד. ביחס למספר הרב של ההינדים, מספרם של התיירים המערביים בטל בשישים. יחסית מעטים מגיעים, ואלו שמגיעים נושאים איתם ציוד צילום רב לתעד את החוויה הזאת. התיירים ברובם הגדול משתכנים באוהלים או בקתות מצוידות חשמל, מים זורמים ומיטות נוחות. עבור המאמינים ההינדים הפסטיבל הוא חוויה מיסטית דתית ורוחנית, עבורנו המערביים זוהי חוויה אנתרופולוגית חד פעמית, הזויה ובלתי ניתנת לעיכול. הקולות, המראות והריחות הופכים לזיכרונות שילוו אותנו זמן רב.