עדיין, בתחילת התהליך, אחרי כל הדייטים שהצלחתי לעבור בחיי, שרובם חבוטים וחובטים, הגעתי לסצנת החיפוש כאילו 'למודת' ניסיון ועם לא הרבה ציפיות מהפרטנר שיהיה לי. בטח לא ציפיתי למצוא פרטנר מושלם. אם בארבעים שנה לא מצאתי בן זוג מושלם, אז דווקא עכשיו? ואם יש משהו שכן גיליתי, כמו שכבר הבנתם, שזה מה שחשבתי פעם שהוא מושלם, הוא פשוט לא!
לג'ינג'ה (ה'צילי' של גילי ואחותי הכמו תאומה) היה כן חשוב שאגדיר בתחילת הדרך מה חשוב לי בפרטנר, בהורות משותפת, והיא ישבה עליי עם זה (במיוחד שהיא אישית מכירה כמה בנות כמוני שכבר עברו את זה), אבל הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו שזה שהוא יהיה בנאדם ושאוכל לראות אותי ואותו עם הילד, או שניים, שיהיו לנו, מבלים ויוצאים ומטיילים ביחד, ממש כמו משפחה אמיתית (ולא רק שני בני אדם שחתמו הסכם ומעבירים את הילדים כמו חבילת פדקס מאחד לשנייה). אז תסכימו איתי שאין כאן יותר מדי דרישות, לא?
אז עם סף הציפיות המינימלי הזה התחלתי להיפגש כאמור עם כל מיני פרטנרים אפשריים. עידו. שי.
ועוד 14 בחורים בספיד דייט. אבל האסימון לגבי מה באמת אני צריכה נפל לי כשפגשתי את אסף.
טוב, אז אולי בהתחלה של ההתחלה זה התחיל כמו כל מפגש אחר. אולי אפילו קצת פחות. הוא התגלה כקצת יותר ירוק ממני בכל מה שקשור לתהליך, וגם יותר זורם ממני בכל מה שקשור לאיך נעשה את זה (מבחינתו, אם הדבר הכי נכון הוא לעשות סקס בלי כל המבחנות שבדרך אז למה לא). וכל זה יחד עם המבוכה הרגילה שהיתה, השאירו אותי עם סימן שאלה בסוף הפגישה.
אבל סימן שאלה אחר צץ גם באותו מפגש, והוא הגיע מתחושה שהיתה לי מאד זרה כי לא הרגשתי אותה כבר הרבה מאד זמן, אבל היא היתה גם מאד נעימה. הרגשתי הכלה. היה בו באסף, כבר מהפגישה ההיא, משהו מאד מקבל ומכיל, שגרם לי להיות מאד רגועה ובטוחה. וזה סקרן אותי מספיק כדי שנפגש שוב.
וכבר במפגש השני עם אסף, יומיים אחרי, היה לי די ברור מה הכיוון. אבל בגלל שגם עם עידו קצת התבלבלתי בהתחלה, התלבטתי אם להמשיך ולנסות להכיר לפחות עוד אחד או שני פרטנרים פוטנציאלים נוספים, ואפילו כדי לדעת שזהו, ושאסף זה זה.
אבל מה אני אגיד לכם, בכל מפגש נוסף עם אסף, יצאתי עוד יותר מאוהבת באדם שבו. גיליתי מישהו שהשלים אותי לחלוטין כאדם, הרגיע מצד אחד, והצחיק מצד שני. וגם הצליח להכיל ת'שטויות שלי. והכל בקצב מתואם של שנינו ביחד. מי היה מאמין.
פתאום גם מצאתי את עצמי נכנסת לשיחות עמוקות עם אדם שהכרתי רק לפני שבוע וחצי.
על מה לא דיברנו. תוך שלושה שבועות הצלחנו בערך לכסות את חיי האהבה שלו, את שלי, כולל קשר הרסני למדי שבחרתי להיות בו לא מעט זמן, עד לאחרונה, קצת על המשפחות שלנו והרבה על ה"בנות" שלנו, ההולכות על ארבע והמכשכשות בזנב, שלי ושלו, שהסתדרו מצוין על ההתחלה.
במפגש הרביעי לדעתי, שבועיים אחרי, כבר שנינו אמרנו שזהו. מתקדמים.
מאז, בשבועיים שאחרי, הכל כבר רץ. טס בעצם. הספקנו לפגוש חלק מהחברים שלו וגם שלי (שמתים עליו), לסגור הסכם (וזה פרק בפני עצמו), להתחיל בדיקות ולהיכנס לתהליך.
אני זוכרת שקצת יותר מחודש, מאז שנפגשנו פעם ראשונה, ישבנו אצלו בבית, ובעודנו מסיימים לעבור על הפרטים האחרונים בהסכם ההורות המשותפת, עצרנו רגע כדי לקלוט כמה מהר הכל רץ, מאותו רגע ראשון שנפגשנו.
אז אחרי שפגשתי את אסף, עכשיו אני יכולה סוף סוף להגיד בלב שלם, שכשזה זה – אז יודעים. וזה מצחיק כי למעט הקטע של בינו לבינה, שיישאר אפלטוני מן הסתם, הרגשתי שמצאתי את הפרטנר המושלם. ודווקא כשאני מחפשת אבא, ועוד באה עם הכי מעט ציפיות לחשוב שיש בכלל דבר כזה – מושלם.
אז איך יודעים? אין ממש חוקי ברזל. ואין ערובות לשום דבר. אסף פשוט עושה לי טוב. ורואים את זה עליי.
אז יכול להיות שעוד לא גרנו ביחד או נסענו לחו"ל ביחד כדי לדעת איך כל אחד מאיתנו מתנהג במשך 24/7,
ויכול מאד להיות שאנחנו לא באמת יודעים כל אחד על השניה את כל הפרטים הקטנים ביותר ושיש עוד כנראה שריטות חבויות שנגלה, אבל מי באמת יכול לחתום ערובה לכל דבר בעצם? הרי אם זוגות שמכירים מעל 10 שנים מצליחים למצוא את עצמם ברבנות, מי אני שאדע אם זה יהיה סיפור אהבה (של הורות משותפת) לתמיד או לא? העיקר שאת הדברים החשובים אנחנו רואים עין בעין ובשביל מה שלא נסכים בהמשך יש בדיוק את ההסכם.
אני מאושרת? אסף יהיה אבא מדהים ופרטנר מצויין? זה מה שחשוב.
רגע, נראה לי שבלהט תיאור אסף, ואיך ומה נפגשנו, שכחתי לספר לכם משהו. קטן.
על איפה אסף ואני הכרנו.
אז אולי לא תאמינו, וגם אני לא. אבל את אסף, פגשתי באותו
אירוע ספיד דייט שבכלל כמעט ויתרתי עליו. כן כן, הוא היה אותה שיחת טלפון ראשונה שהתקשרה אלי בערב של אחרי האירוע, והראשון שנתתי לו צ'אנס שם, וגם האחרון.
אז לכל הסקפטיות לגבי הספיד דייט. אין כאן באמת חוקים. ואולי עם מה שאני יודעת היום, כמה שנים אחורה, הייתי מוכנה גם לתת צ'אנס לספיד דייט אמיתי. זוגי. רגיל. כי עובדה. אפשר למצוא. אז אם אתן מחפשות פרטנר גם, אל תשללו, כי באמת מי יודע.
ולכל אלו שלא יודעות איך לשים את הדבר הכי יקר לך בידיים של מישהו אחר שאת לא ממש מכירה. אז כן, לי ולאסף יש עוד דרך ארוכה של הכרות וללמוד זה את זו, אבל אם יש לך את המזל לפגוש את אותו אדם שעושה לך טוב, וברור שתהיו חברים הכי טובים כי אתם מדברים באותה שפה ובאותו הקצב, אז צריך פשוט ללכת על זה.
ואם היתה לכם עוד שאלה לגבי כמה באמת אני יודעת משהו על מישהו שפגשתי לפני חודש? אז כששלחתי לו היום את הפוסט הזה, כי מה לעשות הוא כולו עליו, והיה לי חשוב לקבל את דעתו, התגובה היחידה שלו היתה ? 'מעבר לזה שקצת נהייתי אדום, אני חייב להגיד שזה הכל את'.
אז יש לכם עוד ספקות? כי לי אין.
אני את האבא לבייבי שלי מצאתי!