"אבל אני לא מבין", אומר הבכור כלא מאמין, "אני לא מצליח להבין איך הוא מסוגל להתחפש שלוש פעמים באותה התחפושת!". "כן", מוסיפה הנסיכה, "לא נמאס לך?". שניהם מפנים מבטים כועסים לעבר הנאשם. הוא בן ארבע, ילד קסם שאין כמוהו בעולם כולו. עם עיניים חומות ענקיות והחיוך הכי מתוק שיש וכן, הוא שוב רוצה להתחפש ליובל המבולבל. בפעם השלישית.
הגדולים מתעקשים. הדעת לא סובלת, כך לדידם, כי ילד יתחפש שוב ושוב לאותה דמות במדויק. הם לא מסוגלים להבין איך לא נמאס לו. הרי אין בזה שום חידוש, שום הרפתקאה, אין שום הילה פורימית. בכל שנה לקראת פורים, הם יושבים שניהם ,מביטים יחד בחוברת התחפושות שמגיעה אל תיבת הדואר ועוברים אחת אחת, מחווים דיעה, שופטים, מאתרים בים התחפושות המטורף שבחוברת תחפושת מתאימה זה עבור זו וזו עבור זה. הקטן יושב בצד, מביט בהם מבולבל. ממש כמו אהוב לבו הקירח. "הנה, בוא תראה", קוראת לו אחותו כשהחוברת בידה ואנחנו בדרך לחנות, יש כאן תחפושת של פאואר ריינג'ר והנה תחפושות של פיניאס ופרב. "כן", מוסיף הבכור, " יש כאן גם אפילו תחפושת של שי ורועי ממותק של יום הולדת. אתה אוהב אותם".
הקטן יושב בכיסא הבטיחות שלו. החיוך שלו נעלם ולפתע הוא כבר לא שמח לקראת ההגעה לחנות. "מה קרה, חמוד?", אני שואלת אותו. "אני לא יודע, אמא, יש שם כל כך הרבה תחפושות ואיך אני אדע לבחור". הוא שותק, מביט במבט נוגה בחלון הרכב. החיים יכולים להיות סבוכים למדי כשאתה בן ארבע. והוא לא יכול להבין, האהוב הקטן שלי, איך הם לא יכולים לראות את המבולבל שלו במלוא הדרו וגדולתו. איך הם לא מתפעלים מן התמונות של יובל המבולבל התלויות ליד המיטה שלו, איך הם לא נדהמים בכל פעם שהוא לובש את התחפושות מן השנים הקודמות. הוא לא מבין איך ייתכן שנמאס להם לשמוע בפעם העשרים אלף את דיסק האוסף של שירי יובל המבולבל ולמה הם כועסים שהוא נאות להחליף את הדיסק, רק שהדיסק החלופי הוא פסקול ההצגה גיבורי האור 2. נחשו בכיכובו של מי?
שוב ושוב אחזתי בכף ידו הקטנה ופסענו יחד לעבר הצגה נוספת של יובל המבולבל, כשהוא מתרגש בכל פעם מחדש. הוא סופר ימים לפני כל הצגה, מתקשה לשכב לישון בלילה שלפני, בודק איתי שוב אם זה באמת מחר ולא מאמין למזלו הטוב. הגבול בין אמיתי לדמיוני הוא הקסם הטהור הטמון בגיל הזה. "בוא נעשה קסם", אמרתי לו פעם, כשסבתא הגיעה בהפתעה מארצות הברית והוא לא ידע על כך, "ניסע עד לבית של סבתא, נעצום עיניים ונבקש חזק חזק שסבתא תגיע". הקטן הביט בי במבט לא מאמין. "נו בוא ננסה", אמרתי. הוא החליט שאין לו מה להפסיד. כשהגענו לבית של סבתא, הוא עצם את העיניים החומות היפות והשפתיים המתוקות שלו מלמלו תפילה חרישית, תפילה של ילד שכל כך מתגעגע לסבתא ורק מייחל לניצוץ קטן של קסם שיביא אותה אליו ולו לדקה אחת. ההבעה על פניו כשפקח את העיניים וראה את סבתא מולו היא החומר ממנו טווים אגדות.
"אמא! הקסם הצליח!"
דמעות שמחה זלגו מן העיניים של סבתא, נותנות דרור לגעגועים קשים לקסם הזה שמחבק אותה ולא מאמין שהיא לידו.
עולם הדימיון, מהווה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום בגיל ארבע. הקסם הוא טבעי והגיוני כמו לאכול כריך בארוחת עשר. גם אם הם כבר יודעים שזה לא ממש ולא לגמרי. באותו הרגע הם מאמינים. הם שוקעים במשחק והעולם האמיתי אינו קיים יותר. המציאות החלופית מהווה תחליף לא רע. לכל בעיה מוצאים שם פיתרון קסום ואין פריט חסר שאי אפשר לאלתר באיזור. כך, נכנס הקטן למטבח יום אחד, פתח את דלת הארון הגבוה ואת דלת הארון הסמוך ועמד בין הארונות הפתוחים לדלתות. ארכימדס הקטן שלי הביט בדלתות במבט שכולו אומר אאורקה. כן, הוא מצא. ברוב פאר והדר, ניכס לעצמו הקטן את דלת ארון המטבח והודיע קבל עם ועדה כי מדובר בחללית לכל דבר. מאז, נוהג הקטן לארח בחללית חברים וקרובים, כשנחמד במיוחד היה לראות את הדודה הגבוהה שלו מנסה להתקפל בתנוחה עוברית כדי להיכנס לחללית בעוד הקטן מביט בה בעיניים נוצצות.
יש משהו בגיל הזה. הם כבר בני אדם שניתן לתקשר איתם ויחד עם זאת הם עדיין חושבים שאנחנו הכי חכמים, מקסימים, יפים ואמיצים בעולם. הם עדיין מאמינים שאנחנו מסוגלים להכול, שיש בידנו את התשובות לכל השאלות, שנדע לפתור את כל התעלומות ושנוכל להחזיר את הזמן לאחור ולתקן כל צעצוע שבור אם רק נרצה בכך.
"אמא, בואי לשחק איתי", הוא קורא לי. זקוק לי כל כך. ואני משתדלת, בכל לבי אני משתדלת למצוא את הזמן. לפנות ימינה ושמאלה עיסוקים חשובים של יום יום ולשבת איתו. לדגדג אותו, לצחוק איתו, לקרוא לו סיפור, לרקוד ולהשתגע. העיסוקים האחרים יהיו שם גם מחר. הוא כבר לא יחכה לי בחדר עם קופסא של דגי פלסטיק וחכה עם מגנט בקצה כדי שנדוג יחד. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב לנצור את הרגעים האלה. לא לוותר וללקט את פירורי השמחה האלה שהחיים זורקים לנו. אנחנו נוטים להתעלם מהם, לעיתים אנחנו מתקשים להבחין בהם בשל היותם זעירים כל כך. כמה קל לפספס.
"בואו נעשה מסיבה!". הקריאה הזה נשמעת ברחבי הבית באופן כמעט יומיומי אחרי שהוא חוזר מהגן. הקטן מתפעל את המחשב כמו מתכנת מנוסה ולפתע נשמע ברקע קולו של יובל המבולבל. הוא מביט בי, מחכה ממני לסימן. "ילא!", אני צועקת אחריו, "מסיבה!". אני לוקחת את הקטנה בזרועותי, הנסיכה מגיעה מן החדר ולפעמים גם הבכור מצטרף. הפצפונת לא מצליחה להכיל את הרגשות שגואים בה, אני אוחזת בה, קופצת איתה מול אחיה ואחותה. הם קופצים מולה, שרים ורוקדים איתה והיא משמיעה צווחות אושר ובועטת בלי הפסקה.
הקטן מנהיג את המסיבה, מעביר שירים, מגביר את עוצמת הרעש, קופץ ומשתולל. "ועכשיו כולם להיות ברווזים!", קורא יובל המבולבל מתוך הדיסק. הקטן מתחיל לגעגע ברצינות תהומית וכולם אחריו. "מכונות כביסה!", "ארטיקים!", "סוכריות קופצות!". אנחנו משתוללים אחריו, רוקדים בלי הפסקה והקטנטנה בעננים. אין על המבולבל הזה.
אז לא, לא נמאס לו. לפחות עדיין לא. אנחנו מגיעים לחנות התחפושות והמוכרת ניגשת אליו. "יובל", הוא מביט אל הרצפה, מתעלם מן המבטים המאשימים של שני הגדולים ושואל אותה בביישנות, "אולי יש לכם תחפושת של יובל המבולבל"..
וכמה הוא שמח כשהיא שולפת אחת מן המדף, בדיוק כמו בשנה שעברה.
בשנייה אחת כל ההמולה סביב נעצרת. הוא עומד בעיניים עצומות ומחבק באהבה את התחפושת החדשה, מחייך מאוזן לאוזן.
ילד קסם של ממש.