גדלתי בצילה של אחות מאד מוצלחת בספורט.היא ניצחה בכל תחרות למרחקים קצרים,והיתה פופולארית בבית הספר (היסודי) ,ואני רק רציתי להיות כמוה,לחקות אותה ולזכות בתהילת "עולם". אז בזכות שמה במידת מה, הוכללתי בנבחרת האתלטיקה של ביה"ס היסודי "חנקין" בחולון,בריצות קצרות. רצתי מהר אמנם,אבל לא ממש מהר,אבל זה לא עצר אותי מלנסות להיות היא כלומר: אלופה. ומאחר שריצות קצרות היו נקודת ההצטיינות שלה,גם אני לא עסקתי בריצות ארוכות,והרגשתי שאינני מסוגלת לרוץ יותר מ-60 מטרים.ואז השתתפתי בתחרות…היתה זו אליפות בתי ספר במכון וינגייט,שהיה אז שם דבר בכל הארץ,והתייצבתי על אדני הזינוק ביחד עם רצות נוספות בנות גילי (12 לערך)."הנה" חשבתי אז ,גם אני אוכר כמס' 1 בתחרות המחוזית,וארגיש בדיוק כמו אחותי: אלופה. המילה המתוקה הזו הדהדה בכל חלקי גופי,והנעימה את דקות המתיחות שלפני ירית הפתיחה למקצה התחרותי. ובעודנו עומדות על אדני הזינוק בצידו הצפוני של המגרש,אני מביטה לקצהו של המסלול ויודעת שאחצה אותו ראשונה,כי להצטיין היה עבורי שם המשחק,ולא כל מקום אחר (שני או שלישי).ואז….למקומות,היכון,צא….ואני מזנקת בטירוף מכנפי האדנים ושואטת קדימה,הדופק מטפס לרמות על ואני מתנפלת על המסלול. ולפתע…אני מבחינה בשתיים שחולפות על פני,ומקדימות אותי…הרגשתי שאני נותנת את הכל אבל לא יכולה להן.ואז כעבור כ-40 מטרים אני עוצרת….חוצה את המסלול לצידו ומתיישבת על סיפו. המורה לספורט האגדי ברוך רוזנטל ז"ל מפתיע אותי מצידי הימני ואני רואה בעינו מבט של תמיהה.למה?הוא שואל. "למה עצרת?".ואני,לא ידעתי להסביר…"התכווץ לי שריר ברגל…."הסברתי לו ולא האמנתי לעצמי.וזו היתה לי התחרות האחרונה,וכל הקשור לריצה מאז הפך עבורי לכתם שחור. לא הבנתי אז מה עבר עלי ,אבל הרגשתי שאינני רוצה להיות על המסלול.מאז לא רצתי מעולם,ושכחתי את רצוני להיות סופר סטאר.יחד עם זאת צפיה בתחרויות ריצה במסגרת תחרויות עולמיות ריתקו אותי וגמעתי בצמא כל שיא שנשבר.בבגרותי עסקתי בספורט מתוך חובה בלבד,אם כסיוע לדיאטה ואם כי צריך. אבל לרוץ לא העזתי.חשבתי שאינני מסוגלת.במהלך השנים האחרונות החל לצוד את אזני פירסום כזה או אחר בקשר למירוצים הנערכים בארץ,כמו: מירוץ נייקי בתל-אביב,מרתון תל-אביב,ושמתי לב שאני מביטה ביתר שאת באנשים העוסקים בריצה,על חוף הים,בפארקים ובמקומות אחרים. אט אט הבנתי שהרגש שמפעפע בתוכי כלפי אותם אנשים הוא קנאה.קנאתי שהם מסוגלים לרוץ לאורך זמן,ויותר מזה קנאתי על השתתפותם במירוצים. אבל טראומת הריצה מכיתה ח' הותיר בי צלקת כה עמוקה,שפשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לרוץ,בכלל.לא העמקתי בחשיבה אודות העבר,אבל בודאות לא האמנתי שאני מסוגלת שוב לרוץ.יחד עם זאת הרגשתי בתוך תוכי החמצה גדולה .עם תחושת החמצה זו ששיתקה אותי חייתי כארבעים שנה,במהלכם בהחלט עסקתי בספורט,אבל לא ממקום של אהבה כלל,ובודאי שלא מרצון והתמדה. נרשמתי למסגרות שונות כמו מכוני כושר או קבוצות עיצוב,אך לא החזקתי מעמד מעבר לחודשיים,ותמיד התרסקתי לתוך כיאוס גדול של אכזבה וחוסר אמונה. חייתי את טראומת הריצה שלי ולא ידעתי. ומדוע טראומה? עוד מעט תדעו.לפני מס' שנים חל בחיי שינוי מקצועי,והמסגרת המקצועית הבטוחה בה שהיתי התנפצה.יצאתי ממנה לעולם קצת מבולבלת אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות כדי….לא ידעתי אז לומר למה?בתקופת "השיחרור" מזרועות המקצוע התוודעתי לעולם הרוח,ולמדתי טכניקות הרגעה שמטרתן לגרום לי להתחבר לעצמי ולהעריך את הבפנים שבי. מדיטציה,דמיון מודרך,נשימות,טאי צ'י יוגה ועוד. החיפוש הפך להיות דרך חיים,ולא חשתי חוויה שתשקף לי את מי שאני באמת. הרגשתי אז שהאנרגיה האצורה בתוכי צריכה להשתחרר בדרך אחר.ולפני שנתיים הכנסתי לחחי מסגרת ספורטיבית שונה.הגעתי אליה לאחר שחברה שלא עסקה בספורט סיפרה לי בדבקות על אימוני ריצה שהיא עושה כמעט בכל יום,ושוב חזר אלי רגש הקנאה העתיק.וכשהצטרפתי לאותה מסגרת כשעל גופי משקל מיותר ובנפשי חוסר מוטיבציה ספורטיבית בכלל,לא האמנתי שאחזיק מעמד מעבר לחודש ימים. ביומי הראשון באותה מסגרת כשהצטרפתי לקבוצת המתאמנים בהליכה בפארק,ראיתי גם קבוצת רצים וחשבתי שלי זה לא יקרה,כי הרי אני כשלון בריצה,כבר הוכחתי זאת,לא?ואז נולדו עשרת המטרים הראשונים שרצתי אותם, ועוד 10 ועוד 10 והנה רצתי כבר קילומטר,ואני מרגישה איך הריאות נפתחות והלב מתרחב.ואני מתחילה להתמכר לרעיון,ומתייצבת באדיקות ובכל יום במועדון הריצה .ואני מקשיבה לכל הוראות המאמנים,ולא חולקת עליהם ולא מתנגדת להם, ואט אט אני חווה ריפיון מנטאלי שגורם לי לרוץ מרחק רב יותר.ואז השתתפתי לראשונה במרתון תל-אביב בריצה העממית,כפי שתיארתי בפוסט הקודם,וכסיימתי 4 ק"מ זלגו דמעות של אושר מעיני,ושוב לא הבנתי מה כל הרגש הזה. ובשובי ממרתון ת"א 2011 חיפשתי באינטרנט את המירוץ הבא,כי מיד חילחלה בי תחושת התחרותיות והרצון לנצח,והייתי בטוחה שאנצח…ובא מירוץ שני,ושלישי,ועוד ועוש של 5 ק"מ,8 ק"מ,10 ק"מ ואפילו עשיתי השנה חצי מרתון,ובכולם משתתפים רצים רבים,ובכולם אני מדדה אחרי האחרונים,ובכולם איני מנצחת כי :יש יותר טובים ממני,ויש יותר חזקים ממני,וכשאני על המסלול וחולפים רבים על פני,אני מבטיחה לעצמי שיהא זה המירוץ האחרון שלי ואפסיק עם השטויות,אבל לא עומדת בנדר הזה יותר משעה,כי אז אני נרשמת למירוץ הבא,וחוזר חלילה מתיצבת על קו הזינוק,ורצה כמעט לבד,כי כולם מהירים ממני,אבל אני מתעקשת לא להפסיק ונחושה לסיים,וכשאני חוצה את קו הזינוק,אין מאושרת ממני. ככה חלפו השנתיים ומאחורי 33 מירוצים בהם פעמיים חצי מרתון, רבים של 10 ק"מ ומיעוט 5-8 ק"מ והבנתי: א. עצרתי בריצה בגיל 12 כי פחדתי להפסיד לאחרות,ולא יכולתי לשאת המחשבה שלא אהיה במקום הראשון. ב. לא המשכתי לרוץ,כדי לא להרגיש לוזרית במקום בו אחרים ינצחו אותי. ג. התוצאה העסיקה אותי תמיד יותר מכל ולא ייחסתי חשיבות לאימון .ד. לא החשבתי אימונים כאינדיקציה להתמדה ונחישות לצורך פיתוח אמונה אישית. ה. תמיד יהיו טובים יותר ממני וחזקים יותר,אבל זה לא צריך לעצור אותי מעשיה ספורטיבית או אחרת. ו. הריצה היא בשבילי,ורק אני מרגישה מה מתרחש בגופי,בכל קילומטר וקילומטר שאני עוברת. רק אני זו שחשה איזה תהליך מדיטטיבי אני עוברת בריצה מבלי לתכנן שזה יקרה.ז. אני הופכת לאדם טוב ומכיל בזכות הריצה,כי במהלכה עפות ממני כל המחשבות הרעות והכעסים,ואני מרגישה שהעולם טוב עבורי,גם אם הנסיבות לא ממש השתנו.ח. אינני צריכה לנצח בתחרויות כדי להרגיש שווה. גם אם יש אלופים בין האצנים, אני בדרכי שלי בונה עבורי את האליפות האישית: יקיצה מוקדם בבקר,נסיעה לאתר הריצה,הריצה עצמה והחויה שבתוכה,ואח"כ המדליה האישית,העייפות שאחרי ויותר מכל החיוך מתוך סיפוק. אחרי ככלות הכל לכל אחד יש את דרכו שלו לחוות חוויות שהחיים מזמנים,וחווית הריצה מזדמנת לחיינו בכל יום,אנחנו רק צריכים להתאימה לגופנו,לנשמתנו וליצוק לתוכה את אמונתנו .אז אני נינה בסן ,לא אצנית אבל עוסקת בריצה,ובאמתחתי נכון להיום בתום שנתיים בדיוק: 33 מירוצים,33 חולצות ריצה,33 מדליות השתתפות,33 תעודות השתתפות ,והמון הנאה.כי המנטרה שלי היא: לרוץ,לסיים ולהנות…וכך גברתי על האובססיה לנצח ולהיות ראשונה בכל תחרות.