כבר מזמן למדנו שעליה לכבישי ישראל היא סוג של כניסה לקזינו הגדול ביותר בעולם.
אנחנו מהמרים על המזל שלנו, וכמו בכל קזינו, כנראה שגם ההימור הזה עושה לנו טוב על הנשמה. דוגמאות? כמובן.
נסיעה מאחורי סבתא תמימה, שתופסת לנו את הנתיב השמאלי במהירות 20 קמ"ש בכביש המהיר, לא עושה לנו את זה ולכן אנחנו חייבים, אבל חייבים לעקוף אותה ואם אפשר על הדרך גם להלחיץ אותה ולהיצמד לישבן פגושה כמה שניות, מה טוב.
אנחנו לא אוהבים לראות נתיבים פנויים בזמן שאנחנו נמצאים בפקק. המוח שלנו לא מבין מדוע זה קורה. אנחנו לא באמת צריכים לעלות בדרך השלום ימינה, אבל אנחנו גם לא רוצים להמשיך את נסיעתנו במהירות של 1 קמ"ש בפקק האימתני של איילון דרום ולכן אנו מקבלים החלטה לעבור לימני, לנסוע כאילו לעזריאלי וממש ממש בדקה התשעים להשתחל בחזרה שמאלה אל הנתיב המקורי, ואם אפשר אז בליווי פרצוף של "אוי התבלבלתי בנתיב" לנהג המתוסכל שזה הרגע חתכנו.
אנחנו גם אוהבים באופן כללי לראות "שטח מת" של 3 מטרים בין רכבים שנמצאים בפקק בנתיב ממש לידינו, כך שזו הזדמנות פז של ממש להתקדם עוד קצת בפקק, או להפיג מעט את השעמום ולחתוך, תוך כדי איתות, אם אנחנו מנומסים, אל אותו "שטח מת" שנוצר כנראה עקב חוסר ריכוז של שנייה של הנהג שזה הרגע חתכנו, או שהוא פשוט לא משוגע כמונו.
רמזור, עפ"י תפיסתנו, הוא סוג של אורגן אורות איטי במיוחד, המוצב בצומת על מנת לווסת את התנועה. תפקידנו כנהגים, הוא לציית לרמזור האדיב ולפעול כבקשתו. אנחנו, כמובן, משועממים קלות, מהמרים קלות, משוגעים קלות או שיכורים כלוט, אוהבים ללחוץ על האמא של דוושת הגז באותה מאית שניה שהרמזור מסמן צהוב בדרך לירוק, שמא נפסיד עוד רגע בחיים. אנחנו גם ממש מחבבים את ההזדמנות שנקרית לרגלינו להגיע לצומת בה מהבהב ירוק לקראת סיום, כדי לסחוט עד תום את הגז על מנת להספיק את הירוק ולחצות את הצומת בתחושת ניצחון.
כשאנו רואים תמרור שכתוב עליו 90, אנו אוהבים להניח שהכוונה היא שמותר לנסוע 90 קמ"ש מעל המותר. קו הפרדה לבן אומר שכאן רצוי לחצות אם אפשר לראות מספיק מה קורה בנתיב הנגדי, משולש הפוך אומר שיש פיצריה בסביבה, תמרור עם כף יד מבשר שאנשים ידידותיים יברכו אותנו לשלום בקרוב, תמרור אין כניסה אומר שאפשר להיכנס ברוורס, מחסום מול פסי רכבת אומר שחובה להתפרץ.
אז מה הפלא שהקיץ קטלני? מספיק להאשים את הכבישים (הגרועים), התשתיות (המזוויעות), את שר התחבורה (מי זה?), את התחבורה הציבורית (יש כזאת?) כי תכל'ס, הכל ברגליים שלנו.