אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. הראשון לסמפטמבר 1988, היום הראשון של כיתה ז'. אף אחת מאיתנו לא הבינה אז שברגע הזה, בו פנית אלי ושאלת אותי אם את יכולה לחזור איתי הביתה, עמד מישהו למעלה וחייך. הרגע שלנו הגיע. ממנו יתחיל סיפור חיים משותף אשר נמשך עד ליום זה. החל מן היום ההוא נקשרתי בך ואת נקשרת בי. אז קראנו לזה החברות הכי טובות. היום אני מספרת לילדים שלי שאת בדיוק כמו יתר הדודות שלהן. מבחינתי אין הבדל. משפחה לכל דבר.
אני לא זוכרת אם בסופו של היום ההוא חזרנו יחד הביתה. אם אשאל אותך את בטח תזכרי. אני יודעת שמהיום ההוא משהו ממני נשאר בך ומשהו ממך נשאר בי. ידענו יחד רבבות שעות של שיחות, משחק, צחוק, דמעות, למדנו לבחינות, הכנו עבודות, רצנו זו לצד זו בשיעור התעמלות (ועד היום אני מודה לך שהאטת את הקצב עבורי) ותכננו לאן יוצאים ביום שישי בערב. הרבה לפני שפגשנו את בני הזוג שלנו היינו אנחנו, גדלות יחד, מתבגרות יחד, חוות את אותם הכאבים הבלתי נמנעים האלה של התבגרות. אני לצידך ואת לצידי. כל הזמן.
יחד התאהבנו לראשונה, יחד התאכזבנו לראשונה וכל אחת בתורה ניחמה את השנייה בפעם הראשונה והנוראית בה נשבר לנו הלב. זו את שחיבקת אותי והבטחת לי שהכול יהיה בסדר כשחשבתי שלא אוהב שוב לעולם. אלפי קרעי מחברות הפכו למניפסטים שוברי לב שהעברנו מאחת לשנייה במהלך השיעור. תמיד ידענו להצחיק זו את זו. הכרנו זו את זו כמו שרק החברות הכי טובות יודעות. את תמיד תמיד היית שם. תמיד אהבת, תמיד ידעת לתת, תמיד ידעת להקשיב לי ולקבל אותי. איתי חלקת את הסודות הכי כמוסים שלך ויחד קיטרנו על האמהות שלנו שלא מבינות אותנו. זה היה ברור מאליו עבור שתינו. בתוך ים הבלאגן הזה של כיתה ז' ובתוך השנים האלו של התבגרות היינו שתינו יחד.
יחד עישנו את הסיגריה הראשונה שלנו (עד היום את טוענת שדרדרתי אותך כי אני הפסקתי אחרי חמש סיגריות), יחד נסענו לתל אביב באוטובוס והרגשנו נורא נורא גדולות, ניגשנו לאחת המכונות האלו שפעם היו מדפיסים בהם כרטיסי ביקור והדפסנו כרטיס ובו כתבנו את השמות של שתינו ומתחת הוספנו – "נשבעות להיות תמיד יחד". ישנו זו בביתה של זו מאות פעמים ומה שהכי מדהים אותי הוא שאף פעם לא שיעמם לנו יחד. מצחיק איך יד נעלמת מכוונת אותנו מלמעלה. מי תאר לעצמו, אז בכיתה ז', כי נרקוד זו בחתונתה של זו ומי חשב אז שנמחה דמעה כשאנחנו מבקרות זו את זו בבית החולים, אוחזות בקטנטן אחד שנולד לפני רגע. מי האמין שנצליח לנצח את מבחן הזמן ולהישאר ככה. יחד. כל כך הרבה שנים.
כמעט עשרים וחמש שנים חלפו מאז היום ההוא בכיתה ז'. את סיפור החיים המשותף שלנו, אנחנו מעבירות גם לילדים שלנו. הנסיכה שלי משוגעת על שלך וטוענת בתקיפות כי – "אנחנו החברות הכי טובות, בדיוק כמו שאתן" ולבנים הקטנים שלנו יש שפה משותפת שרק הם מבינים וקשר שמיוחד רק לשניהם. מגיל קטנטן הם התחברו זה לזה ותמיד אנחנו מוצאות אותם הורסים משהו יחד ונהנים מכל רגע. כמה פעמים טיילנו יחד כשכל אחת דוחפת עגלה, כמה פעמים הנקנו יחד, רדפנו אחרי הקטנים שלנו יחד כשהם שואגים משמחה, לקחנו יחד לחוגים ולהצגות.
עכשיו זה לא רק אנחנו, לכל אחת מהילדות האלה, אלו שנפגשו בשנת 1988, יש היום משפחה משלה. כל אחת מאיתנו מנווטת ספינה משלה ומנהלת חיים מלאים, גם אם משוגעים מדי פעם. בדיוק כמו כולם. כמו כל דבר, גם את זה אנחנו עושות זו לצד זו. מייעצות, משתפות, על החצי, על העבודה, על ויכוח עם אחד הקטנטנים, על החיים. לפעמים רק לשמוע את הקול שלך כבר הופך הכול לרגוע יותר.
עשרים וחמש שנים ואני רק אוהבת אותך יותר. אני חושבת שככל שאדם מתבגר, הוא לומד להעריך את הדברים הטובים באמת בחיים והלמידה הזו היא המתנה הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. היום אני מבינה שאין תחליף לאחוות נשים. יש דברים שרק אישה יכולה להבין ואנחנו כבר מכירות זו את זו כל כך טוב עד שלעיתים רק מגוון הקול שלי את יודעת בדיוק מה קרה לי היום.
"נכון שאנחנו לא בדיוק משפחה אבל כמו משפחה?", שאלה אותי הקטנה שלך לא מזמן. "לפעמים כמו משפחה זה ממש משפחה" השבתי לה והתכוונתי לכל מילה. התשובה שלי מצאה חן בעיניה. היא חייכה, ביד אחת אחזה בידי ובשנייה בידה של הקטנה שלי. כל כך טבעי להן להיות יחד.
אז רציתי שתדעי, עד כמה אני חושבת שאת נפלאה. עד כמה אני חושבת שאת חברה טובה, אמא טובה ואישה מוכשרת בטירוף. רציתי שתדעי עד כמה אני חושבת שאת אדם טוב ונדיר, עד כמה התמזל מזלי שאת כאן לצידי ומעל לכל –
עד כמה אני אוהבת אותך,
בכל לבי.