הסיפור על מלכת היופי האתיופית הוא הסיפור על החשפנית הסטודנטית לרפואה – מקרה בודד המאפשר לאדם הממוצע לשקר לעצמו ולהאמין שהדבר בו חזה כרגע משליך על אוכלוסייה שלמה, עלה תאנה קטן וזניח מתוך עולם שלם של דיכוי וגזענות.
עוד ב-Onlife:
- חברות הכנסת החדשות והמפתיעות: בואו להכיר
- היזמית האתיופית שהתעשרה בלי למכור את נשמתה
- לא קורבן: הנאום המסעיר של ח"כ מיכאלי
מדובר בסיפור סינדרלה של ממש: יתומה שעלתה ארצה בגיל 12, מוכרת בחנות נעליים שבכלל חברה רשמה אותה לתחרות. אין לה עבר בדוגמנות אבל עבורה הדוגמנות היא "שליחות לייצג את הגוונים השונים שיש בישראל". כך, בתוך סיפורה הקטן אבל הכה אוניברסלי, מהווה יטאייש (טיטי) אייאנו בת ה-21 מנתניה מודל אינטגרציה לקבוצת מיעוט שלמה, ומעניקה לצופים שאינם חולקים עמה מוצא תחושה שהכל בא על מקומו בשלום.
טיטי אייאנו. צילום מסך
חצי מהחיילים האתיופים יושבים בכלא
אבל הנה מספר עובדות שיזכירו לנו שלא הכל טוב בממלכת ישראל: אוכלוסיית יוצאי אתיופיה מונה כ-1.8% מאוכלוסיית ישראל. שיעור הזכאות לבגרות של יוצאי אתיופיה עומד על 43% לעומת 58% בקרב כלל החינוך העברי. בשנת הלימודים תשע"ב (2011-2012) שיעור הסטודנטים ממוצא אתיופי עמד על 0.85%.
הם מיעוט בקרב עמדות קצונה בצבא שלא לדבר על כך שחצי מהם יושבים בכלא במהלך שירותם הצבאי, ובכנסת הבאה יכהנו רק שני חברי כנסת ממוצא אתיופי. כל זאת מבלי להזכיר גילויי גזענות, חוסר ייצוג בתקשורת ועוד רעות חולות רבות.
אז מה משמעות הזכייה של בת העדה האתיופית בתואר מלכת היופי של ישראל? ההישג של אייאנו ודאי מביא לה ולמשפחתה כבוד גדול, ובצדק (את הדיון על מודל היופי המעוות ועל משמעות התחרות נדחה לפעם אחרת). אבל אין דין זכייתה של אייאנו כדין זכייתו של אובמה. ישראל רחוקה שנות אור משר אתיופי, ורחוקה מדי מכל חלום על משהו גדול יותר.
גם בעוד עשור הגזענות תימשך
אם לשער השערה פרועה ובלתי מבוססת, גם בעוד עשור עדיין נראה הבדלים גדולים מאד בין אוכלוסיית יוצאי אירופה לשאר תושביה היהודים של המדינה. הפערים הם אינם רק פערי תפישה או תרבות של מי שהגיעו מרקע שונה לגמרי, אלו פערים מובנים בתוך המערכת החינוכית, הציבורית וכמעט בכל מקום.
הסיבות לפער הראשוני בין יהודי עדות המזרח לבין יהודי אירופה היו מגוונות, חלקן נבעו ממאפיינים תרבותיים של יהודי מזרח עצמם, וחלקם ממדיניות גזענית של המדינה עצמה. אבל אחרי שני דורות הייתה זו כבר המערכת שקיבעה את ההבדלים ומנעה התניידות מעמדית. מצב זה צפוי לחזור על עצמו עם העדה האתיופית בהיעדר כל מנגנון אחראי לצמצום הפערים באופן אקטיבי.
זוכרים את רנא רסלאן?
עם זכייתה של אייאנו כולם כולל היא מיהרו לדבר על היסטוריה, על פתיחות ותקווה, אך בכל זאת מתבקשת ההשוואה לזכייה היסטורית נוספת: רנא רסלאן הייתה לערבייה הראשונה והיחידה לזכות בתחרות מלכת היופי של ישראל, עוד בשנת 1999. בנאום התודה שלה אמרה: "הזכייה שלי היא עוד הוכחה שכולנו בני אדם, ושאנחנו יכולים לחיות כאן יחד, יהודים וערבים, כי אחרי הכול – אנחנו עם אחד. ליופי אין לאום. הוא אוניברסלי".
מאז עבר יותר מעשור, וערביי ישראל עדיין אינם קרובים לאינטגרציה בתוך החברה הישראלית. יתרה מכך, הממשלה האחרונה התאמצה ללכת כמה שיותר צעדים אחורה, בחקיקות גזעניות והערמת עוד ועוד קשיים על האוכלוסייה המוחלשת גם כך.
בסופו של דבר, זו לא זכייה היסטורית
כלומר הזכייה עצמה אינה היסטורית כלל, אבל הפוטנציאל הגלום בה בהחלט מכיל בתוכו הזדמנות גדולה. בישראל בהחלט חסרה כרגע דמות אתיופית עם סיפור סינדרלה, שתדע לרתום את הפרסום שלה למקום השומר על קשר עם מוצאה מעבר לצבע העור שלה בלבד, ולצקת עוד קצת תוכן בדמותה השטוחה כמלכת היופי האתיופית שהתחרות אתמול היטיבה כל כך לייצר.
בסופו של יום זכייתה של אייאנו היא חסרת משמעות אם כמו רסלאן היא תפחד להתלכלך ותישאר בתחומי כל מה שטוב ויפה (ועשיר). היא גם חסרת משמעות אם נסתכל עליה כקתרזיס לאומי, אלא ולא כתזכורת לכך שמצבם של יוצאי אתיופיה דווקא טעון שיפור מיידי, והוא דורש פעילות אקטיבית לקידום האינטגרציה שלהם בכל תחומי החיים.