לעיתים, יכול אדם להצביע על נקודה מדויקת בחייו בה נתגלתה בו תופעה שלא התקיימה עד לאותו היום. נקודת מפנה של רגע שלאחריה אותה התופעה הופכת לאורחת קבועה, בלי שנזמין אותה ובלי שנרצה בה. היא שם, מחפשת מקום נוח לשבת בו ומכריזה כי מצאה לה בית. כך, ברורה לי לחלוטין הנקודה המדויקת בחיי בה התחלתי להירתע מגבהים. זה היה ברגע אחד, עם ילד אחד. ולא, לא מדובר באחד מחברי הלהקה הפרטית שלי.
בסופו של הסיפור, אני מוצאת את עצמי בגובה כמה מטרים מעל פני האדמה, לופתת בחוזקה שתי קורות עץ דקות, כפופה תחת רשת בגובה מטר, מדמיינת את הכותרות בעיתון של מחר על אישה כבת שלושים שנפלה עם ילד בן ארבע והשאירה אחריה משפחה עם שני ילדים ומתפללת לאיש הגדול שלמעלה שיגאל אותי מייסורי, זאת תוך שאני מנסה לחייך לקטנטנן שאיתי, אבל מה שיוצא לי הוא חיוך קפוא חושף שיניים שלא שיכנע גם אותו. אלוהים אדירים, איך, לכל הרוחות, אני יורדת מכאן…
והנה הרגע בו נעצר הסרט והעלילה חוזרת להתחלה.
את האמא של הקטנטן ההוא, אז בן ארבע, הכרתי אי שם בשנת 2006. חברות של אמצע החיים שמרגישה כמו כזו שהחלה כבר מזמן. לעיתים אנחנו פוגשים אדם זר והקליק הוא כמעט מיידי. כך, הצטלבו דרכינו תודות למחלקת החינוך של העירייה אשר שיבצה את הבכורים שלנו יחד באותו הגן. והשאר, הפך להיסטוריה של בילויים משותפים ושלל הרפתקאות.
"בואי ניסע לפארק של ספיידרמן", הציעה החברה היקרה שלי ובלי לדעת סתמה את הגולל על האפשרות שאתקע אי פעם את דגל ישראל על פסגתו של האוורסט. כן, ברור שזו הסיבה היחידה. זה יהיה נהדר, המשיכה, הרכבת עוצרת בדיוק שם, נאכל שם ונחזור הביתה ברכבת. זו תהייה חוויה. זו אכן הייתה חוויה, רק מה, לא ממש מהסוג שהיא התכוונה אליו.
היינו צעירות יותר, תמימות יותר, צמד אמהות טוטאליות שברור להן כי הכל בהישג ידן אם רק ירצו. היא עם בטן ענקית של סוף הריון ואני עם הבכור – בן ארבע ועם פיצית אחת בת שנה ומשהו. יהיה בסדר, אמרנו זו לזו, מי יכול עלינו, נעזור זו לזו, כמו תמיד. הממממ….זכרו את המשפט האחרון, הוא עוד יעלה לי בגאוותי ובחלום לכבוש את האוורסט.
והנה אנחנו, בתוך הרכבת. אידיליה. אין רמז לעתיד לבוא… אנחנו מאוד מרוצות מעצמנו בנקודה הזו, מביטות בהנאה בילדים המרוגשים שלנו. יושבים יחד, מצביעים החוצה ומתכננים את הבילוי בפארק. כשאתה הורה בראשית דרכך, אתה סמוך ובטוח כי רוב הרעיונות אשר צצים בראשך שייכים לך בלבד וכי רק אתה ניחנת ביכולת המופלאה לתכנן עבור ילדיך בילויים מקוריים ומיוחדים, כאלו אשר יותירו את יתר הילדים בגן פעורי פה. מיוחדים כמו נסיעה לפארק ספיידרמן בשעות אחר הצהריים באמצע השבוע. הרי מי יחשוב להגיע למקום באמצע השבוע, חשבנו.
ואז הגענו לפארק ספיידרמן.
כאן כבר הקליימקס הצפוי לבוא הולך ומתבהר. סביר להניח שהסיפור הזה לא ייגמר טוב. אתה עדיין לא יודע באיזו דרך והגרוע מכל הוא שגם אם תדע, הרי שבנקודה הזו, אין לך כל דרך להימנע מהקטסטרופה. היינו כנמלים תמימות המתקרבות לרשת העכביש אותה טווה לנו ספידדמן במיומנות וכמה שהיינו טרף קל.
הרעיון להגיע למקום עם ילדה בת שנה ומשהו ובלי עגלה (כי כך יותר נוח ברכבת), התברר כלא מוצלח במיוחד, הקטנה שלי לא הפסיקה להתרוצץ בשמש הקופחת (כן, כן, פארק ספיידרמן היה תחת כיפת השמיים, בדיוק כפי שספיידרמן אוהב..). השעה הייתה מוקדמת עדיין וההריונית שלצידי החלה להראות סימנים קלים של אי נוחות, אף שלא הודתה בכך. ואז הבחין הבכור שלי במגדל של ספיידרמן. אותו מגדל נורא היה קבוע במרכזו של הפארק, כשלמעשה מדובר היה בשני מגדלים מרוחקים שבינהם קבוע גשר בגובה של כמה מטרים. כמו קופיף מיומן, מיהר הבן שלי לטפס מעלה ונעלם בתוך המגדל. חברו האהוב הביט בו במבט נוגה. "בואי איתי", ביקש מזו עם הבטן במבט מתחנן. מבט אחד בו, מבט אחד בבטן. no way jose
זוכרים את המשפט ההוא בעניין העזרה ההדדית? "מה הבעיה", אמרתי בטבעיות, "אני אקח אותו". הפיצית נשארה למטה ואני נעלמתי עם הקטנטן בתוך המגדל. בוא איתי, קראתי לו בהתלהבות, נראה את אמא מלמעלה! כמו רובין וויליאמס בסרט "ללכת שבי אחריו". והוא הלך אחרי, האמין בי וסמך עלי. מנהיגה אמיתית.
עד שהגענו למעלה.
והנה אנחנו חוזרים לנקודה בה החל הסרט. הגשר התגלה כשתי קורות עץ צמודות וסביבן רשת התוחמת אותן מכל צידיהן, כך שגם ילד בן ארבע יכול בקושי להזדקף במקום. והנה אני, אישה כבת שלושים, תלוייה בגובה כמה מטרים מן האדמה, אוחזת נואשות בקורות, מפחדת להיתמך ברשת שסביר להניח שלא תישא את משקלי, מפוחדת עד מוות. כמעט תרתי משמע. אני מביטה לאחור, נחיל של קטנטנים אחרינו, ממתין בחוסר סבלנות לאישה המשונה הזו שנתקעה באמצע הגשר. למטה מתבוננת בי הפיצית במבט מבולבל וזו עם הבטן הענקית במבט חשדני. היא מתחילה להבין מה קורה כאן.
אני עוצמת עיניים, רק לא להביט למטה. הקטנטן קורא לי, מזכיר לי שאין לי את הפריווילגיה הזו. שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד. גם חילונית כמוני מוצאת את עצמה ברגע האמת פונה בתחינה להוא שלמעלה. עשה טובה, רק תן לי להגיע עם הקטנטן לצד השני. אני נשכבת על הקורה, גוררת את עצמי הלאה, בקושי, לאט לאט, מנסה לעודד את הקטנטן תוך כדי ולא ממש מצליחה. הוא ממשיך אחרי, מפוחד בעצמו. לו רק הייתה לי דרך להזיז את הזמן קדימה ועכשיו. איכשהו אנחנו מגיעים לצד השני. כעבור דקה אני מוצאת את עצמי נופלת לזרועתיה של הבטן הענקית. "הביתה", אני אומרת לה, "בואי הביתה".
כמובן שעוד עצרנו לאכול, אחרי המתנה ארוכה בתור וחבורת ילדים רעבים ועצבנים שממתינה לנו בשולחן. כמובן שהספקנו בשנייה האחרונה לרכבת, רצות כמו שתי נשים אחוזות דיבוק עם ילדים על הידיים ובקושי מוצאות מקום ישיבה.
הרכבת החלה לזוז. אנחנו מתעלפות על הכיסא. אני מביטה בה ורואה בטן ענקית ופנים אדומות ומיוזעות, מה שהיה התסרוקת המסודרת שלה הפך לערימה מזדקרת של שיער. מהמבט שלה בי אני מבינה שאני נראית בדיוק אותו הדבר. בעוד הרכבת נעלמת לעבר האופק, אנחנו פורצות בצחוק בלתי נשלט,לא מסוגלות להפסיק.
הסרט מסתיים, ברקע נשמע צחוקו המתגלגל של ספיידרמן. הוא מסובב אלינו את גבו, ממתין לטרף הבא,
שעוד יגיע…