אבא שלי שהיה רואה שחורות ידוע נהג לומר שכלום לא יצא ממני, משום שאף פעם אינני קוראת עיתונים. הייתי עונה לו תמיד שאני סומכת עליו שאם תפרוץ מלחמה הוא כבר יודיע לי ממילא, אם תפרוץ מגיפה אדבק בה ממילא כמו כולם ואם יהיה רעב ודאי אחוש זאת על בשרי ואולי גם ארזה באותה הזדמנות.
עיתונים לא קראתי (חוץ מ"לאישה" ו"עולם הקולנוע" שאימי הייתה רוכשת ו"העולם הזה" שאבי היה קורא בסתר משום שסבתי הכריזה עליו כעל "עיתונות צהובה"), אבל קראתי עיתונאים, למעשה שניים בעיקר- טומי לפיד ב"את", הוא ערך את העיתון והיה בעל טור אישי פותח שבו סיפר סיפורים מקסימים שעוררו בי קינאה מחיי משפחתו שאז עדיין היו בה שלשה ילדים ובעיקר את סילבי קשת שאת מדורה "חץ מסילבי קשת" הייתי קוראת מדי שבוע במוסף "הארץ" אצל דודתי שבעלה, הרוויזיוניסט, היה רוכש.
"הוא ז'אן פול ? היא סימון"
סילבי קשת כתבה אז סאטירות חברתיות ופוליטיות. מכיוון שלא קראתי עיתונים וכו', היכרותי הראשונה עם כמה דמויות פוליטיות הייתה באמצעות תיאוריה.
סילבי שבת. צילום: חלי גולדנברג
כך התוודעתי למשל לסגן שר הבריאות ממפד"ל שהיה מעורב אז בשחיתות דרך תיאוריה את "המלאך רפאל" ואף כי ידעתי מיהו עמוס אטינגר משום שספרו "רבע אחרי המלחמה" היה מונח בספריית הורי בכל זאת קיבלה דמותו שהכרתי גם מ"חיים שכאלה" מימד נוסף על ידי קשת שכשהתייחסה למינויו לנספח תרבות ביחד עם אשתו דאז תמר אבידר (אותה הכרתי מ"את") שמונתה לנספחת לענייני נשים עובדה שהרתיחה את קשת שהייתה לה יריבות קודמת עם אבידר עוד מתקופת נעוריהן פחות או יותר.
"הוא סקוט, היא זלדה, הוא ז'אן פול (סארטר-נ.ל) היא סימון (דה בובואר- כנ"ל)", כתבה עליהם קשת בעלת ההשכלה האירופאית הרחבה שלגלגה על נסיונותיהם לעטות על עצמם ציפוי של תרבות.
"המשיכי בדרך זאת ותהיה לסילבי קשת צעירה", כתב לי המורה לחיבור בכתה י"א (אחר כך התגלה שמעל בכספים או משהו).
כמה חודשים לאחר שהפכתי לעיתונאית, כשהייתי בת 31, פגשתי בחתונת בתו של אחד מהפרופסורים בחוג לספרות עברית את מי שהיה מרצה שלי בקורס "הז'אנר הלגנדארי בספרות ההשכלה", קורס שבו הייתי בוכה מרוב שעמום בדרך כלל. "נו, ממך אני לומד בכל שבוע מהו הז'אנר האירוני בכתיבה" אמר לי הפרופסור. "אני למדתי מסילבי קשת" אמרתי לו.