מכירים את הרגע הזה, בו הקטנים מתבוננים בנו ומחכים בדריכות למוצא פינו? לא תמיד אנחנו מבינים את כובד האחריות המונח עלינו ברגע הזה. המענה בו נבחר אינו משנה חיים, השיגרה המבורכת תמשיך לפני אותו הרגע וגם אחריו. אבל משהו אצל הקטנטנן כבר לא יהיה בדיוק אותו הדבר. כמה כוח יש בידיים שלנו. אנחנו יכולים לעוף איתם לממלכת הדימיון ולתת להם את הכוח לחשוב כי הכול נמצא בהישג ידם אם רק ירצו. הם יכולים להיות אסטרונאוטים או גולשי גלים בהוואי. הם יכולים להיות ליאונל מסי הבא, ראש הממשלה לשנת 2053 או שגריר ישראל באו"ם. למה לא.
אנחנו יכולים גם להוריד אותם לקרקע. תוך שנייה. מתוך ים של עיסוקים או סתם מבלי להבחין בכך, אנחנו דורכים על בועת החלומות העדינה הזו ואפילו לא מרגישים בזה. אנחנו שופטים אותם, מעריכים אותם ונותנים ציונים, קובעים להם, מפריכים בבוז תוכניות ענק נוצצות ומבלי משים מקצצים עוד קצת את הכנפיים,אמנם טיפונת בכל פעם, אף אחד לא ממש מרגיש, לאף אחד זה לא ממש כואב. הנזק הוא איטי, כמו שמים מחליקים את חלוקי הנחל. אם לא ניזהר, בסוף גם אנחנו מחליקים את הייחודיות המטורפת שיש לכל אחד מהם ואם לא אנחנו, עושה זאת מערכת החינוך עבורנו. כולם צריכים להיות אותו הדבר, אין כאן ממש מקום להיות שונה.
לילדים יש רעיונות מדהימים, הם פורצים מעל ומעבר לגבולות המחשבה שאצלנו כבר הספיקה להתקבע. הם חופשיים מן הגבולות הנוקשים של עולם המבוגרים, צמד המילים אי אפשר כמעט ולא נשמע. הכל אפשרי, במיוחד אם אנחנו מאמינים בכל לבנו, עוצמים עיניים ומבקשים. כך, כשהבכור היה כבן שלוש וחצי, הייתה לו המצאה מדהימה – מכונית ובה כפתור מיוחד, אשר מקפיץ את המכונית מעלה מעלה וגורם לה לנחות בדיוק ביעד הנסיעה. תודו שזה רעיון לא רע.
רגע אחד שבו יכולתי בשבריר שנייה לכבות או להדליק. כל כך קל לדרוס חלומות. בשנייה אחת אפשר להשיב לו כי זה הרי לא אפשרי ולא יתכן, כי בעולם שלנו יש היגיון וחוקי ההיגיון אינם מאפשרים ים של מכוניות המקפצות ממקום למקום. בשנייה אחת יכולתי לשים גבול, לתחום. לספר לו שאין כל אפשרות לממש את הרעיון שלו. "אולי", אמרתי לו, "אולי תוכל להיות ממציא ולהמציא מכונית כזו". הוא הקשיב בעניין, מבטו נודד הצידה בעניין. הוא כבר לא היה איתי, מאחורי המבט יכולתי לראות את גלגלי המחשבה נעים במהירות. הוא דמיין את ההמצאה, את המכונית המנתרת. ברגע אחד הוא כבר היה שם, בתוך המכונית, לוחץ שוב על הכפתור ומגיע בכל פעם ליעד אחר. חיוך רחב רחב הופיע על הפנים הקטנות. "כן אמא", אמר, "אני אהיה ממציא".
אני מספרת להם שוב ושוב על גלילאו גליליי שהכריז "ואף על פי כן נוע תנוע". לא לוותר, להאמין, לא לקבל גבולות למחשבה. להיזהר מסכנות, תמיד, אבל לא לקבל אף פעם גבול למחשבה. אני מלמדת אותם על ממציאים מפורסמים, מספרת להם על אנשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים. אתם יכולים להיות מה שתרצו, איך שתרצו, תוכלו לעוף לנקודה הכי גבוהה בשמיים ולעבור אותה למעלה והלאה עד לחלל הפתוח. לעולם אל תתנו לאיש לומר לכם ההפך.
"זה בכלל לא כלי נגינה. זה משחק של קטנים", אמרה הנסיכה לקטן בבוז כשהוא הזמין אותנו לנגן איתו בתזמורת העשויה מצעצועים ובובות שאסף מהחדר. הוא הביט בי נעלב. הנה עוד רגע. אני הרי יכולה לגעור בה ולהסביר לה, לידו, שהוא עדיין קטן וזה באמת לא נחמד מצידה ללעוג לו, היא הרי צריכה להתחשב באחיה הקטן, בסך הכול בן ארבע. ואני יכולה שלא. אני מביטה בה במבט מופתע ואומרת לה – "שכחת להשתמש בדימיון? את הרי שחקנית, לא? כבר שלוש שנים בחוג תיאטרון, אז דווקא את שכחת?". "אה..כן כן, נכון, כמובן, רק צחקתי", היא אומרת והקטן מחייך מאוזן לאוזן כשהיא לוקחת קובייה ארוכה והופכת אותה לחצוצרה.
החיים מזמנים לנו רגעים כאלו כמעט בכל יום, כמעט בכל מצב. כך, נכנסנו אל תוך המעלית בבית של סבתא. הנסיכה אוהבת את הריח במעלית. לך תבין… היא שואפת שאיפה עמוקה ומספרת לנו כמה היא נהינת מהריח. "את אוהבת ריחות מוזרים", המילים עומדות על הלשון שלי ויוצאות מבלי שהתכוונתי. אני רואה את המבט הפגוע שלה. הנה שפטתי, פגעתי, קראתי לה מוזרה, שמתי גבול ולא בצדק. זו הרי זכותה, דעתה, המחשבה האישית והפרטית שלה ולמה אני חושבת שמותר לי לשפוט בצורה כל כך חותכת. מאיפה היהירות הזו שיש לנו כי תמיד אנחנו צודקים, יודעים, מעריכים נכון גם בדברים שאינם קשורים לבריאות, סכנות ובית הספר. למה אנחנו חושבים שיש לנו מונופול על מה יפה ומה לא, מה נחמד, מה מעניין ומה משעמם. אני מבינה, אמנם שנייה מאוחר מדי, אבל עדיין בזמן. "זה אומר שאת מאוד מיוחדת". הנסיכה מתרצה. איך בשנייה החלפתי מסר. כמה זה היה לי קל וכמה קל היה להעליב.
כמה קשה להתאפק, כמה קשה לא לפגוע. הרי לעיתים הכעס מסנוור, לעיתים צריך לקבוע גבול ברור וברגע זה. אבל אפשר לעשות את זה מבלי להעליב, ממקום מכבד, צריך להתרגל, לנסות כל יום, כל שעה, בכל רגע, לסלוח לעצמנו על טעויות ולדעת שתמיד תהיה הזדמנות נוספת.
"אל תתנו לאף אחד בעולם לדבר אליכם בחוסר כבוד", אני מסבירה לילדיי כל הזמן, מן הרגע בו הם מבינים ויודעים. אתם ילדים. זה לא אומר שמותר לומר לכם מה שרוצים, בלי רסן. ילדים אכזריים זה לזה גם כך. אנחנו המבוגרים, צריכים להתוות להם דרך אחרת. להראות להם שאפשר לכעוס בלי לפגוע, בלי לאבד עשתונות, בלי לקרוא בשמות.יש לנו את היכולת לשלוח להם חיצים ישר אל תוך הלב ולהגיד שזה לא נורא. הם רק ילדים, הם זקוקים לגבולות.
אז נכון, הם באמת זקוקים לגבולות. גבולות חד משמעיים. אנחנו צריכים לדבוק בגבולות האלו, לשדר מסרים ברורים ולבקש ולקבל מהם כבוד. אבל אפשר אחרת. אפשר לרדת לגובה העיניים, לנסות להיזכר כמה נעלבנו אנחנו כשדיברו אלינו בחוסר כבוד, כמה הם יכולים לצמוח ולפרוח מתוך מהקום המכבד הזה. שבריר השנייה הזה ,אנחנו הרי עומדים מולו כל הזמן. הילדים שלנו ניזונים מכף ידנו ומן האמירות שלנו כמו גוזלים קטנים שאמא מביאה להם אוכל לקן. הם לוקחים איתם את העלבונות. הם מכניסים אותם מבלי לדעת לתיק הקטן הזה שתלוי לכולנו על הגב. כמה אנחנו רוצים להכניס לתיק הזה צידה אחרת. זה בידנו.
נלמד אותם שהם בני אדם, בדיוק כמונו, הם ראויים לכבוד ועליהם לכבד אחרים, הם יכולים לעשות הכול ולרדוף אחרי החלום הרחוק ביותר. הם יגיעו לשם בסוף, אם נתיר מהם את גבולות המחשבה ונלמד אותם שלכל אדם יש מקום לחשוב, לחלום, לרצות ולהאמין וכל אדם, לא משנה באיזה גיל, ראוי להתייחסות רצינית ומכבדת.לאף אחד לא מגיע שיתייחסו אליו בביטול.
ומי יודע, אם תהיו מאוד נחמדים אז אולי נעשה לכם הנחה על המכונית הקופצת,
בהנחה שהממציא יאשר, כמובן.