אחרי חודש של עבודה ביתית הגיעה שיחת הטלפון הראשונה שלי כעצמאית, בית ספר שמתעניין בחוג הקולנוע שאני משווקת ורוצה להזמין אותי לראיון היכרות. שאלו אם נוח לי בשבוע הבא בראשון או ברביעי. פתחתי את היומן, סרקתי בעמודה הריקה של ראשון ואז בעמודה הריקה של רביעי, שוב בראשון: "אמממ אני מעדיפה רביעי". למרות שזו פגישתי הראשונה כעצמאית לא נרשם בגיזרתי מתח גדול לקראת הפגישה. אני כבר שלוש שנים מלמדת קולנוע,זהו השטח שלי ואני בטוחה בו. לא חשתי שעלי לערוך התארגנויות מיוחדות בנוגע לחוג, הוא כבר בטוח ומסודר. מה שכן גרם למחשבה היו תהיות והתעסקות עם המראה החיצוני שלי. פתאום נזכרתי שהרבה זמן לא יצאתי מהבית ופגשתי זרים. ברוב יומי אני מתפקדת כאמא ללביא ובערב מול מחשב מנסה לגלגל את הרעיונות שלי לעסק עצמאי. שגרת היום שלי בנויה מאוכל, גרעפס, פיפי, אוכל, קקי, אוכל, מקלחת, לילה טוב לביא, שלוש ארבע, דה וויס, קפה ולעבודה. כמו רבות גם אני נוהגת לטעון שההשקעה במראה החיצוני שלי היא למעני ובשבילי, אך הפלא ופלא מרגע שנקבעה הפגישה גיליתי שהרבה זמן אני והמראה לא ניפגשנו לשיחה צפופה. בן זוגי טוען שאני ניראת אותה דבר ולא השמנתי (הוא טען את זה גם כשהייתי בחודש תשיעי) כך שאין פגישות עם זרים, אין התעסקות במראה החיצוני. באסה, כבר הספקתי לשכוח מהכתמים על הפנים והשורשים בשיער. גם ניזכרתי ששבועיים אני בלי קרם פנים. בכל ערב אני אומרת לעצמי מחר בבוקר אלך לקנות ושוכחת. תודה לך פגישה, כי למחרת ארזתי את לביא בעגלה ויצאנו לסופר פארם.
כשהגעתי לפארם נעמדתי מול דוכן הקרמים ובדיוק שניסיתי לפשפש בזכרוני באיזה קרם אני משתמשת קפצו משמאלי אישה וגבות מצוירות. חצי חיוך שלי לעברה והיא כבר הרגישה מוזמנת לתת ספיצ' על מרקם עורי ונזקיו מהשמש הישראלית (תמיד ידעתי שהמדינה אשמה ולא אני). מסתבר שבדיוק התמזל מזלי כי דווקא היום הקרם שמתאים בול לעורי הוא ב50 שח במקום ב1999.99. בזמן שהיא עושה קוצי מוצי ללביא דחפה לי לידי עוד שפורפרת.
"עוד מבצע שיש לנו היום אחד פלוס אחד על הקרם הנהדר דר הזה, מי קטן? מי קטנטן? "
"קרם נגד קמטי העיניים?"
המוכרת הרימה את חיוכה המתאמץ מלביא אלי: "מונע".
אני הסתכלתי על לביא ,על קמטוטי האיילנר הכחול שמחייכות לילד שלי, חזרתי ללביא, שוב על קמטיה הכחולים של המוכרת. יאללה חיים רק פעם אחת, תביאי לי קרם פנים וקרם נגד קמטים.
חזרתי הביתה וסידרתי בהתרגשות את הקרמים החדשים שלי בארונית. בסוף יום העבודה פתחתי את הארונית נעמדתי מול המראה ובתחושה של אדית פיאף מסירה איפור בסוף הופעה מרחתי את הקרמים החדשים שלי על פני, אך במקום שנסון צרפתי שמאחד אותי עם הרכישה החדשה שלי, ברקע התנגנן זימזומו של בן זוגי.
"איזה שטיות, תעשייה של שקר, ניראה לך שקרם יכול לעזור לך לקמטים שיש לך מתחת לעיניים? ".
סיבוב חד של ראשי לעברו.
"מונע שמוליק, מונע ולפחות הוא יודע לשקר כמו שצריך".
על אף ההתרגשות מהרכישה החדשה השבוע עד הפגישה חזר להיות אותו שבוע מול ביתי ובלי מראה. בקרם הפנים הרגיל המשכתי להשתמש, קרם הקמטים נזנח עמוק בארונית. מדי פעם במהלך היום הייתי נזכרת בקרם המונע ומתוודה בפני שעצמי שאני פשוט לא טובה בלמנוע דברים. אני לא מנקה את הבית לפני שהוא באמת מלוכלך, קשה לי להתמיד בספורט או להגיד לא לשקולד משמין, אני אראה בבת אחת את כל העונה השמינית של האנטומיה של גריי ולמחרת אתבאס שאין לי מה לראות. העור היבש שולח אותי לקרם הפנים בכל ערב, למנוע קמטים אני לא זוכרת.
יום הפגישה הגיעה
קמתי בבוקר, פגישה של 20 דקות ושעה התארגנות. שום דבר לא ישב עלי יפה. חולצות מרושעות בארון הזכירו לי שילדתי. שעה של שחרורי אויר בעצבים, כיווץ ומתיחת גוף, ורידי עצבים וארון שלם על המיטה מצאתי חולצה שחורה מכנס שחור, תחתון חיטובית, אודם אדום, עגילים ארוכים, נעליים חצי עקב, מבט מרוחק למראה, חיוך, הכנסת בטן ;יחסתי לאישה שרק ילדה לפני ארבעה חודשים (טוב חמישה) אני נראית בסדר. בדרך חשבתי קצת על מה אני הולכת לדבר ואיך אני מציגה את תוכן החוג, הגעתי ונכנסתי לפגישה. הפגישה התחילה טוב, דיברתי בביטחון, הצגתי את החוג ומנהלת בית הספר התרשמה. אחרי שסיימנו לדבר על התכנים היא שאלה כמה כסף אני מעוניינת לקבל עבור החוג. כמה כסף? שיט! לא יודעת כמה אתם משלמים? חשבתי. השתתקתי, כל הביטחון מתחילת השיחה ירד לריצפה, כיווצתי פנים והתחלתי למלמל משהו כמו, אני חדשה.. טובה.. יש לי נסיון … עד עכשיו שכירה. אחרי כל מילמולים נקבתי בסכום הראשון שאני מכירה, אבל כשכירה. המראיינת שינתה את פרצופה להבעת שוק וגלגלה עיניים.
"את רצינית ?! שמעי אני מדברת איתך פה ישיר. את הצגת כאן חוג, את חושבת שאת טובה וזה כל מה שאת דורשת? בשביל זה שווה לך לקום מהמיטה ולבוא עד לפה זה מה שאת שווה?"
אני השתתקתי, לקח לי זמן להבין מה קורה, היא אומרת שאמרתי נמוך מידי? נו אז שתיתן יותר, אני לא מבינה. המנהלת המשיכה בנאום, אמרה שאם החוג שלי באמת שווה לא יכול להיות שאני מציעה כזה סכום נמוך, היא אמרה שזה לא מפתיע אותה כי נשים לא באמת יודעות לבקש את הכסף שמגיע להן ולהעריך את עצמן. לפחות אני עומדת בציפיות חשבתי. בהירהורים בדרך הביתה תפסתי את הראש והחמצתי את הפנים בערך 17 פעם. הבנתי שלא באמת הכנתי את עצמי כמו שצריך לפגישה, המנהלת עשתה לי טובה ואמרה לי. אבל רחמים בראיון עבודה לא מביאים עבודה.הרגשתי יהירה על ריק ופאתטית.
כמה ימים של הלקאה עצמית וכל ניסיון של עבודה מול המחשב גרר ניעור מוחי; נו תחשבי הדר, תחשבי שוב, מה לא עשית, מה לא עשית לפני. פתאום צילצול טלפון, המנהלת. מסתבר שהם מעוניינים בחוג ושאלה אם חשבתי על סכום שאותו אני דורשת. ביקשתי ממנה לעשות כמה בירורים ולחזור אליה. ניתקתי את הטלפון התיישבתי מול המחשב משכתי את עיני עם ידי, כמה כסף כמה כסף? התקשרתי למישהי שאני מכירה שמעבירה חוגים שאלתי כמה היא לוקחת, ישבתי וחישבתי את ההוצאות, הנסיון שלי, הגעתי לסכום. פתאום זה היה ניראה לי כמו משהו כל כך מובן מאליו שצריך לעשות. התקשרתי שוב למנהלת, הצעתי את הסכום. היא אמרה שגם היא צריכה לברר ושתחזור אלי, חזרה הורידה לי קצת מהסכום וקבענו מועד להתחלה. ניתקתי את הטלפון. כניראה שאני לא כזאת כזאת גרועה, חייכתי. באותו ערב חזרתי למרוח את קרם הקמטים.