הרבה מאיתנו לא בקשר עם הילדים שלנו במידה שהינו רוצים להיות. בגילאים הצעירים אנחנו מטפלים בהם פיזית, המון. וכשהם קצת גדלים ? הם מתחברים לטלויזיה, למחשב, לטלפון, הולכים לחברים… ואנחנו פחות בקשר איתם. במעט הזמן שאנחנו איתם, התעייפנו מהמשמעת ומהויכוחים. פשוט אין לנו כוח אחרי יום עבודה או טיפול בתינוק. ולכן אנחנו פשוט מוותרים. לא משנה, שהילד יהיה מול המחשב. ככה זה בגיל הזה, ולומדים מזה אנגלית. לא נורא, שהילד יראה טלויזיה שעות ביום. כולם בגילו ככה, זה רגיל היום. לא קריטי, הוא לא מצחצח שיניים. גם ככה הכל גנטי.
הילדים מתווכחים, מתנגדים, דורשים – ואנחנו מוותרים על כל דרישה או שאיפה שלנו.
אנחנו נסוגים מהקשר איתם.
נדמיין את זה הפוך. בן זוג שנסוג מכל ויכוח. אנחנו מסרבים להפגש ?בסדר גמור, הוא מנתק את הטלפון. הוא מציע ללכת לסרט, אנחנו מעדיפים הליכה בחוץ ? זה תמיד יהיה שבחרנו. אם אנחנו משום מה מתלבטים ? הוא מיד נסוג מכל מה שרצה או הציע, מוותר על הכל, רק שנהיה שמחים. אם אנחנו כועסים על מישהו, הוא כבר מוכן ללכת להכות אותו. זה נשמע נחמד, נכון? אבל מה יהיה עומק הקשר?
זה לא רק שאין לו דעה משלו, והוא לא נוכח באמת, ואנחנו לא מכירים וחווים אותו באמת. זה יותר מזה. אפילו את הדעה שלנו הוא לא ממש שמע. הסכמה אוטומטית לכל בקשה או מסר היא פשוט לא הקשבה. אנחנו לא מרגישים מסופקים עם הקשבה כזו. אנחנו לא מרגישים שהוא שמע אותנו עד הסוף, אם הסכים מיד.
וזה מה שאנחנו עושים עם ילדים. אנחנו מתחילים מסירוב אוטומטי (בעיקר בגילאים הצעירים ? מגיל שנה בערך) ? לפעמים ללא כל סיבה גלויה לעין. אסור לשחק עכשיו עם זה. אסור לאכול את התפוח עכשיו. אסור לגעת. אסור ללכת לחדר השני. ואז ביום אחד אנחנו מתקפלים לחלוטין, ועוברים להסכמה אוטומטית עם כל מה שהצאצא רוצה.
יותר מזה. חוסר הקשר הזה עם הילד יוצר אצלו תסכול. וגם העולם, וההתפתחות של הילד, יוצרים אצלו תסכול. התסכול הזה מופנה לכוון היחיד שהילד יודע להשתמש בו בשעות כאלה – בקשות נוספות (עוד ממתקים, עוד בגדים, עוד מחשב נייד, עוד כסף). אנחנו הם אלה שמפרשים את הבעות הכעס והתסכול האלה בתור בקשות נטו. אלו לא בקשות, וסיפוק שלהן לא יספק את הצורך העמוק שהילד מבטא כך.
אין ברירה. אם אנחנו רוצים להיות בקשר עם הילד, נצטרך לשמוע אותו לעומק. ובשביל זה נצטרך לסרב קצת. לסרב לעוד טלפון. לסרב לעוד שעות ליד המחשב במקום לישון. אז יגיע התסכול שלו ? שיתחיל לבטא את התסכול האמיתי שקיים בו בכל מקרה. אם נקשיב ? וזה לא קל ? תווצר כאן שיחה. נוכל להתחיל כאן להכיר את הילד מחדש. להבין מה מפריע לו באמת. יעלו על פני השטח הקשיים עם המורה, עם החברה הטובה, עם שיעורי המתימטיקה. הם היו נסתרים מתחת למחשב, לטלויזיה ולצרכנות.
לימדנו את הילדים להשתמש במסכים ובצריכה כדי לשכך את הרגשות הלא פשוטים שלהם (וגם בממתקים, כמובן). עכשיו הם יצטרכו לחוות גמילה ? ולהתחיל להכיר את עצמם יותר, על כל טווח הרגשות שלהם ? ואנחנו נהיה שם, לתמוך בהם, להקשיב, להכיר, להבין, להשתתף איתם יחד בחשיבה. זה תפקיד לא קל עבורנו ? כי הוא מעלה אצלנו את התסכולים שלנו מהעבר. אבל זו הדרך לקשר איתם. להסכים להיות בתוך הויכוח, בתוך הקונפליקט שלהם איתנו ועם העולם. לא לסגת ולא להעלם.
בספר Nurture Shock מתוארים מחקרים מפתיעים בנושא חינוך ילדים. באחד המחקרים הם גילו שכאשר יש ויכוחים עם בני עשרה, ההורים מתארים את הקשר כגרוע, בעוד הילדים מתארים אותו כטוב. אנחנו סובלים מהויכוחים יותר מהם, מסתבר, והגיע הזמן ללמד את עצמנו להקשיב. להיות יכולים לשמוע גם את הקושי שלהם ? לאפשר להם להיות אנשים שלמים יותר בנוכחותנו.
*********
עוד על הקשבה וקשר עם ילדים