מעבדות לחירות.
מסע חיים מטורף בין תחנה לתחנה. אנחנו מטלטלים בין התחנות בחיינו, זו אחר זו. בין עבדות לחירות ובין חירות לעבדות. על כריכת ספר המחזור שלי הופיע כביש מהיר ועליו מכוניות נוסעות. שלט בכביש, הודיע כי עוד קילומטר אחד מגיע השירות בצה"ל, עוד כמה קילומטרים אחריו האוניברסיטה, חתונה, משפחה, עבודה. תחנות. אז, בסוף בית הספר התיכון, כשקיבלנו את הספר לידנו, הבטנו כלאחר יד בכיתוב הזה. הכול נראה בדיוני, רחוק, לא שייך. היינו במקום אחר. כל כך אחר. האם זו הייתה החירות שלנו? הרי רק חיכינו לרגע בו יישמע הצלצול האחרון ונוכל לנסוק אל השמיים. החובה להגיע יום יום אל בית הספר ולהיות כפופים לכל האילוצים שכרוכים בלימודים נראו כמו עבדות לכל דבר. הצורך לתת דין וחשבון להורים שלנו נראה לנו כמו עבדות. חיכינו לרגע בו נהייה אדונים לעצמנו. חופשיים. הרגע בו נתחיל לחיות.
ואז הגיע השירות הצבאי. ושוב החלה הספירה לאחור. עד לגיוס, עד לשבת הראשונה בה נוכל לצאת הביתה במדים, עד לסיום הטירונות, עד לסיום הקורס, עד לקבלת השיבוץ, עד לשחרור הכל כך מיוחל. שוב אנחנו כפופים לאילוצים, לחובות, להוראות, פקודות, ימין שמאל ושמאל ימין. הופה, קדימה והלאה, לקפל שמיכות, לעמוד דום, לסיים בהצלחה את הבחינה בקורס, לעמוד בפני קצין מיון, לקבל את השיבוץ שרצינו. כן המפקד, לא המפקד. מתי כבר יקדמו אותי, מתי תסתיים העבדות תחת עול האחמ"שיות. הן מעירות אותי באמצע הלילה למשמרת , גוערות בנו – הצעירות, ונותנות דין וחשבון למפקדת שמתייחסת אליהן בהרבה כבוד. מתי יגיע תורנו. מתי נצא אנחנו מעבדות לחירות. אנחנו נקבע, אנחנו נחליט, לא עוד יקבעו לנו מתי ואיך. והנה הגיע תורנו. עבדות חדשה. כמה אחריות, להעיר את הצעירות שלא רוצות לקום, להבין שלעיתים יותר קל פשוט לבצע את העבודה במקומן ושימשיכו לישון. לסמוך רק עצמנו, לבדוק. כל הזמן לבדוק שהכול מתבצע כמו שצריך כי יש עלינו המון אחריות ותכף תהיה ביקורת. המפקדת מגיעה, צריך לבדוק שהכול בסדר, בדיוק כמו שצריך, כי אחרת אנחנו נותנות דין וחשבון למי שמעלינו. לילות לבנים עם הררי עבודה. ללכת ולחזור כפי שקובע לוח המשמרות. שבתות, חגים, בקרים, לילות. שוב לספור לאחור. עד השחרור. מעבדות לחירות. להתחיל לחיות.
והנה שוב סופרים לאחור, עד הנסיעה לדרום אמריקה, להודו, לניו יורק, לתאילנד, עד לפסיכומטרי, עד ללימודים. עוד תחנה ועוד תחנה. קדימה והלאה. אנחנו לא עוצרים. שם, שם בדרום אמריקה נמצא את החירות שלנו, נגיע אל הנקודה האולטימטיבית בה אפשר פשוט להיות ולמצות. בלי לעבוד, בלי אחריות, בלי עול. פשוט להיות אנחנו, להכיר, לחוות, להרים ראש ולגלות את מה שלא גילו לפנינו. נהיה ראשונים, נגלה יבשות, נמציא המצאות. אנחנו העתיד, אנחנו מסוגלים להכול. ומה בכלל הבינו אלו שלפנינו.
תמיד מגיע הרגע שחוזרים. תמיד מגיע הרגע בו מבינים שצריך להמשיך הלאה. כי זו האנרציה. ככה עובד העולם. ילדים גדלים והופכים לצעירים מלאי חלומות וצעירים מתבגרים ובסופו של דבר מתיישבים. כל אחד בדרכו. חלקם ישילו את חלומותיהם כמו נשל נחש, אחרים לא יפסיקו לנסות. מעטים יגעו בתהילה. כל פעם נספור לאחור. עד העבודה הבאה, עד למבחן הבא באוניברסיטה. עד שיסתיים הקורס, עד שנגמור את התואר. אז נצא לחירות, אז נראה את האור. נגיע למנוחה ולנחלה. נמצא בן זוג ונגדל כמה ילדים בבית עם גינה או לחילופין נמכור את הסטארט אפ שלנו ונעשה מיליונים, נבלע את העולם. נתחיל לחיות.
מתחתנים, הילדים נולדים. כמה זה קשה, רק שיגדלו כבר. שיהיה לנו קצת שקט. אז תיגמר העבדות, אז יתחיל הזמן שלנו. נוכל לחזור מהעבודה בשעות שפויות ולנוח, ניסע לחופשות בחו"ל מתי שנרצה, לא נהיה כבולים לשום דבר פרט לעצמנו. נוכל לחזור ללמוד, ליסוע לטיול ההוא באלסקה. לישון עד איזו שעה שנרצה, להפסיק לרוץ בבית ולנקות ולאסוף ואז שוב לאסוף ולנקות. לרוץ מהחוג לגינה ומהגינה הביתה, מהחוג לספרייה ומהספרייה לאסוף מהחבר ואז לקחת מהצופים, להפסיק להתמודד עם מתבגרים שמטיחים בנו את כל האגרסיות אחרי שנתנו להם את הנשמה. נפסיק לרדוף אחרי הכסף כי כבר יהיה לנו מספיק, לא נזדקק לכל כך הרבה. נהנה מהחיים השקטים. זה יהיה הזמן שלנו. אז נתחיל לחיות.
תמיד מסתתרת העבדות הבאה. הכול שאלה של נקודת מבט. אנחנו יכולים לחתור באמוק קדימה מבלי להביט אל הצדדים או ללכת קדימה בדרך וגם לקחת נשימה מדי פעם. לעצום עיניים. לחשוב לאן ולמה. אולי לבחון את הדרך, אולי לשאול שאלות. מדהים איך התשובות לפעמים נמצאות ממש מולנו אבל אנחנו כל כך שקועים בתוך השיגרה עד שאנחנו לא מסוגלים לראות. אנחנו מתעלמים מאינטואיציות, משתיקים תחושות בטן, כי מחר זה יסתדר. איכשהוא זה יסתדר. איכשהוא נצא מעבדות לחירות. נמצא את השקט שלנו, את החופש שלנו, את העצמאות שלנו ואת האמת המוחלטת שלנו.
עבדות בעיני האחד היא חיים מלאים בעיניי השני. השאלה היחידה היא האם אתה שלם עם הבחירות שלך ומה תוכל לעשות כדי לנשום נשימות שלמות ומלאות עם עצמך, להביט בראי ולדעת שעם הדרך שעשיתי אני שלם. עם הטעויות, עם הבחירות הטובות והשגויות. אני שלם. ומה מחר, מה הלאה. לא חייבים תזוזות גדולות. אפשר רק קצת, רק סנטימטר כל פעם, לנוע לכיוון אליו אנחנו רוצים להגיע. חיים רק פעם אחת. אין הזדמנות נוספת. לא לוותר. לשאוף, לחלום, לרצות אבל גם לדעת להינות ממה שיש. באמת להינות. לא להסתפק בלחיות בציפייה לדבר הבא. לחיות חיים. להרגיש אותם, לחוות אותם. למצות אותם. להעביר את השאיפה הזו גם לדור הבא.
לגעת בחירות האמיתית, כל אחד בדרכו.
מעבדות לחירות.