"אביב
הגיע, פסח בא". אני לא מאמינה ב"מוכרחים להיות שמח" (יש פזמון
כזה…) בנוסף, איני יודעת להעמיד פנים כאילו לא מדובר בעוד שנה לא פשוטה. אני
עדיין מתקשה לציין דברים בשמם ומסתובבת סביב כשאני כותבת באופן ציבורי, אבל בלב
התחושות מאד מדויקות גם כשהן לא. אני חושבת שזאת לא סתירה.
אומרים שבחגים ומועדים הכי קשה. כל יום קשה. בחגים נוטים להתאסף ולא להסתפק בשיחות
טלפון/מייל/מסרון. נוטים גם להגיד "בלי מתנות, אנחנו כבר גדולות" וכן
הלאה, ובכל-זאת להביא משהו קטן אבל שווה בשביל תשומת לב.
מאלונה, לוני, אחותי היפה, המוכשרת והאהובה, קיבלנו מעת לעת גם מצגות מושקעות-שאין
דברים כאלה, ואין לזה מחיר. מצגת לכבוד החג, מצגת משיריה, מצגות משפחתיות, מצגת
שאמי היא הנושא, מצגת עונות ועוד-ועוד-ועוד. אני נעזרתי וזכיתי במצגת ענקית,
מדהימה ביסודיותה, ביופייה ובגודלה (שלושה חלקים…) על ביאליק ועוד. עכשיו כל
זיכרון ומזכרת הם געגוע.
אני עוד לא מוכנה לכתוב כל מה שאני מרגישה, ואני חושבת שלא אצליח להגיע למקום של, so called, "סיכום". אבל
לקחתי אתי את שנת הפיוס שלוני בחרה לעשות, ולמדתי מזה וממנה הרבה. לקחתי את בקשתה-לחשוב
עליה בחיוך ובצחוק, ואני משתדלת, משתדלת מאד, למרות שממש ברגע זה-לא רואים עלי.
אני מאחלת לכולנו חג חירות שמח. החירות להרגיש ולפעול על-פי תחושותינו לטובה.
מאחלת לכולנו אביב בנשמה, בנפש, בראש. חג פסח שמח:)