תחשבו איזה כיף זה לגלות שאת בהריון בחודש חמישי. אמנם יש כמה בדיקות שאת כבר לא יכולה לעשות, ואולי אז את מבינה למה היית כל כך ברגשי בחודשים אחורה, אבל כל המתח הזה של נכנסתי/ לא נכנסתי, ההיריון יתפוס או לא, מה מותר לי לאכול ומה לא, כל הדבר הזה פשוט נחסך ממך, והלחץ העיקרי שאיתו את צריכה להתמודד זה – איך לעזאזל מתארגנים על תינוק תוך ארבעה חודשים.
אני מקנאה. אני מודה. כי אם יש עוד חסרון שגיליתי בשבועיים האחרונים, שיש לכל התהליך המלאכותי הזה שנקרא הזרעה, זה שזה גם מייצר לך שלב מקדים מלאכותי – המתנה וציפייה משלב אפס, כי כשאת עוברת תהליך שמתוזמן בדיוק של דקות, ויש את הרגע הספציפי הזה של ההזרעה, את יודעת בדיוק, מתי את אמורה להיות בהריון או שלא. ומכאן, תמתיני. כי הגוף שלך יהיה מוכן לגלות לך את התשובה רק עוד שבועיים.
למרות שניסיתי להיות קולית, זה לא ממש הצליח לי – כי חוסר דחיית הסיפוקים השתלט עליי גם כאן, וכך כבר מהיום השני בערך מההזרעה הטרפתי את עצמי על כל פיפס פיזיולוגי או רגשי שקלטתי על עצמי, תוך שאני מנסה לתרגם כל דבר לאותה תשובה שאוכל בתכל'ס לדעת רק בעוד שבועיים: האם זה שאני מתחילה לדמוע מכל שטות זה והעצבים שיוצאים ממני זה ההורמונים ההריוניים או שזה סתם מכל המתח והורדת הסיגריות. האם הבטן שהתנפחה, והחזה שכואב לי זה כבר סימנים ראשוניים או שזה סתם כי אני אוכלת המון והשמנתי עוד. האם הריח של הסיגריות מגעיל לי כי זה חלק מהסממנים הראשונים או שזה סתם פסיכו-סומטי. ועוד ועוד.
לא מספיק השאלות האלו, אלא פתאום רק עצם המחשבה שאולי זה הצליח ואני באמת בהריון, גרם לי גם לשאול שאלות אחרות ? מה מותר לי לאכול ומה לא. כמה מותר לי להתאמן. ומה נעשה עם ה4-5 סיגריות שנאבקות בי ביום יום.
כירוקה לגמרי לכל התהליך הזה, הלכתי על ההחמרה. הפסקתי לאכול מה שאסור למישהי בהריון, או לפחות ניסיתי כי לפעמים נזכרתי בזה רק בביס השלישי (ותאמינו לי זה לא כזה קל לוותר על השרימפס שנמצאים לי בצלחת ולתת אותם לאסף שבשמחה עזר לי ל'היפטר' מהם). גם הפסקתי להתאמן (כדי כאילו לא להכביד עלי בהתחלה), והשיא היה שבפילאטיס מיטות, האימון היחיד שעוד הרשיתי לעצמי, מצאתי את עצמי אומרת למדריכה שאולי אני בהריון אז ממה אני צריכה להיזהר. טוב, אז הרגשתי סתומה, שניה אחרי שאמרתי את זה.
ואם לא די במתח שלי עם עצמי, אז המתח הצליח להפתיע אותי מעוד כיוון, שאליו בכלל לא התכוננתי. עצם זה שכל העולם ואשתו ידעו שעברתי הזרעה ראשונה, גרם לזה שכל בנאדם שני או שלישי בערך, מהסביבה הקרובה יותר (והפחות), שאל בצורה ישירה או מרומזת ? נו, יש חדש??
בטח כשגם הבנתי שגם אם התשובה תהיה חיובית, לא באמת אוכל לצאת באותו רגע, בהודעה קבל עם ועדה שאני בהריון, כי מה לעשות שיש עוד איזה חודשיים או שלושה שצריכים לעבור, לפני שנדע כמעט בוודאות שההיריון אכן נקלט.
כאילו בדווקא, עם כל המתח, הרגשי העצבני שפיתחתי, והיקיצות הטבעיות בשלשו בבוקר שהתגברו, הזמן פשוט לא זז.
בהתחלה ממש, הייתי טיפונת בבעסה. נכון, כולם אומרים שייקח זמן, והגיל עושה את שלו, וגם אסף מנסה כל הזמן להנמיך ציפיות כדי שלא אתאכזב (חמוד), אבל אני בבטן מרגישה שזה יהיה מהיר. ככה זה הרגיש לי בבטן מהשנייה שהחלטתי שאני הולכת על ילד, ועד עכשיו למרות שהסטטיסטיקות מדברות על תהליכים ארוכים בהרבה, הצלחתי גם למצוא פרטנר (מושלם), גם לסגור הסכם וגם לעשות את כל הבדיקות צ'יק צ'אק. אז למה שעכשיו זה יתחיל להתעכב?
אבל האמת, שהבעסה הזו היתה באמת בקטנה. גם הקו הבודד הזה, טרם זמנו, עוד לא אומר כלום, ולפחות פיזית אני מרגישה שהגוף שלי לגמרי מתחרבש כולל סימנים של כמו הריון, אז אני מחליטה לחכות לבדיקות הדם עוד שבוע וגם לא להגיד כלום לאסף. כי למה לאכזב, זה הרי כל כך לא אומר כלום עכשיו.
בקיצור, אני רואה בזה גם חודש של חסד. למרות שאני לא אשקר ואגיד שאם בכל זאת יסתבר שהקו הזה, הבודד, הקדים את זמנו, ויהפוך לשניים בעוד שבוע, אז ברור שאהיה מאושרת ואמצא את הדרך להתמודד עם מה שצריכה בדרך אחרת.
ואם רוצים לשאול דברים אחרים, להתייעץ או סתם לשתף, כנסו לפייסבוק שלי. אני שם.