"אני קונה רק עסיס!", מכריזה עקרת הבית המחויכת במודעה משנות החמישים. היא מביטה אלי מהמודעה בחיוך מרוצה. היא שלמה עם עצמה לחלוטין. ברור לה מקומה בעולם. ברור לה תפקידה בעולם. רכישת ריבה של עסיס גורמת לה אושר עד בלי די. "לאישה יש תפקיד אותו ייעד לה הטבע", אמר לי אח יקר קבליסט באחד מן הוויכוחים הלוהטים שלנו, "אישה צריכה לדאוג לבית ולגדל את הילדים". "אתה פרמיטיבי", השבתי לו, "רוצה להחזיר אותנו מאה שנים אחורה". "לא נכון", הוא טען, "תראי את החיות בטבע, כמעט אצל כולם האמא היא זו שדואגת לגורים. זה התפקיד שייעד לה הטבע ורק בגלל אגו את מתנגדת לזה".
אנחנו אף פעם לא מגיעים להסכמה.
מצחיק, שדווקא אני, שמאמינה כל כך שמקומו של תינוק לצד אמא, אני שרוצה את הכול ונלחמת כל כך כדי להשיג את הכול. דווקא אני ששלחתי את האפרוחון בן הארבע בגיל שנתיים לגן ועבדתי כשילדיי לצידי, אני שישבתי לילות מול המחשב כשלעיתים אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבהלה לאחר ששוב נרדמתי על הכיסא מבלי להרגיש, הכול כדי שאוכל להספיק עוד כדי לא לרשום לצהרון, כדי לא להכניס לגן מוקדם ממה שתכננתי, כדי לגדל. באמת לגדל ובאמת להיות שם. באמת לחוות, באמת להרגיש, באמת להיות חלק מחייהם. לא בין לבין. אלא באמת. נוכחת פיזית לצידם. דווקא אני מתווכחת איתו על זכותן של נשים לא לרצות בדיוק את כל זה. כי זכותה של כל אחת לרצות לחזור לעבודה ולממש את עצמה מקצועית וזכותה של כל אחת להכריז בחוצות העיר כי גידול תינוקות הוא מטלה משעממת מעין כמותה השמורה למטפלות בלבד.זכותה של כל אחת להחליט מה מבין האפשרויות שעומדות מולה היא רוצה. רק שהבעיה היא שלעיתים אנחנו רוצות הכול.
וכל כך קשה לרצות הכול.
מבול של אילוצים מושיב אותנו ארצה ומניח את החלומות שלנו בתוך כלוב סגור. אילוצים כספיים מאלצים אם טרייה לרשום פצפון קטן שרק למד להכיר אותה לגן הילדים ואילוצים של מקום העבודה גורמים לזו שבכוח הצליחה לצאת מוקדם מהעבודה כדי לראות את הבת שלה בשיעור הפתוח בחוג הבלט, לשבת ולכתוב מיילים דחופים לעבודה במהלך כל השיעור. לשתיהן משותף דבר אחד. כל אמא מכירה אותה. אנחנו לא רוצות בה, אבל היא שם, אורבת לנו מעבר לפינה תמיד. כל אמא חוששת ממנה וכל אמא יודעת שבסופו של יום תפגוש בה.
תחושת האשם. תחושת הפיספוס. כי לא הספקתי מה שרציתי בעבודה, כי לא התקדמתי לאן שרציתי, כי פספסתי הזדמנות מטורפת שנתנו לי בעבודה בגלל אילוצים בבית, כי במקום לשחק עם הילד שלי ישבתי כל הזמן על המחשב, כי הילדה שלי ראתה שבשיעור הפתוח בחוג הבלט לא באמת הייתי איתה, כי כל מה שהיא באמת רצתה זה להגיד לי "אמא, תראי אותי" וכמה שבאמת רציתי לראות אותה. כי אני משאירה תמיד מישהו מאחור, את הילדים, את העבודה, את בן הזוג, את הבית המוזנח.
כי זה אף פעם לא מספיק.
קחו כל אישה בכל מקום ובכל זמן ואחרי תחקור מעמיק תוציאו ממנה בסוף משפט של – "אני לא מספיק…". אני לא אמא טובה מספיק, אני לא נמצאת מספיק עם ילדיי, אני לא משקיעה בעצמי מספיק, לא מטפחת מספיק את הזוגיות שלי, אני לא מתעניינת מספיק בחייהם של ילדיי – אתמול הוא סיפר לי שרב עם חבר וקטעתי אותו באמצע כדי שילך להתקלח. כי רציתי כבר להספיק הלאה. רציתי כבר לדבר הבא, לכבות את השריפה הבאה, לסתום את החור הבא. כי זה לא מספיק. כי לפעמים, לא משנה מה נעשה, זה לא יספיק.
כמה קל להיות גבר ולהצהיר על תפקידה של האישה. כמה קל להחליט עבור מישהו אחר כי חלומות הוא יכול לחלום אבל עד גבול. עד הגדר הזו שסוגרת את המתחם. ואם את רוצה מעבר למתחם, אם את רוצה לעמוד בציפיות, של הילדים שלך, של בן הזוג, של מקום העבודה, של אמא שלך, של חמותך, של השכנה ממול ובעיקר וחשוב מהכול – של עצמך, תמיד יש לזה מחיר.
בסופו של יום זו את מול הראי. חשבון הנפש הוא שלנו בלבד. כל אחת מאיתנו עם עצמה. לכן אנחנו חוברות זו לזו בכל מקום, בכל גינה, בכל פורום באינטרנט, באינספור בתי קפה. אנחנו מבינות. באמת מבינות זו את זו. כי כל אמא רוצה את הכי טוב עבור ילדיה, עבור בן הזוג, עבור עצמה וגם שאמא שלה וחמותה תהינה מרוצות ואם אפשר אז להרוויח גם מספיק כדי שאפשר יהיה לנוח קצת ולא לחשוב על כסף.
אז אני ממשיכה. לא מתייאשת. מגלה בעצמי שוב ושוב אנרגיות חדשות. האלטרנטיבה קשה מדי עבורי. כמה חשוב ללמד את הקטנות שלי כי זכות הבחירה בידן, כי הכוכב הרחוק ההוא יכול להיות שלהן, כי אפשר לנסות ולשלב.
והחשוב מכול – כי הנפש לא סולחת למי שמוחק חלומות.