"היה לי משהו מעצבן היום בגן", הקטנטן זורק לאויר את ההצהרה הזו שנייה לפני שהעיניים נעצמות לו. הוא כבר מכורבל בתוך המיטה עם שתי שמיכות, בדיוק כמו שהוא אוהב, נכנס לתנוחת השינה הקבועה שלו והגוף הקטן כבר כמעט ונרגע. רגע לפני שהלב נפרד מהיום שעבר, נותרו לו כמה סוגיות לא פתורות והרי ידוע שכשסוגיות כאלו תלויות באוויר, וודאי כשאתה בן ארבע, אי אפשר להירדם בשום אופן.
הוא מתיישב ומתחיל לספר לי איך הוא רב היום עם החבר הטוב מהגן ובמהלך המריבה, בה היה מעורב ילד נוסף, איים עליו החבר כי אם הוא לא יעזור לו, יביא החבר את הרובוט שלו לגן ויפרק אותו. כך ממש. "ואז אמא", הוא אומר לי ברצינות תהומית, "לא יהיה לכם אותי יותר". הוא מביט בי, על פניו נסוכה ארשת פנים מודאגת. הבעיה אמיתית לגמרי, מוחשית לחלוטין מבחינתו. בעולם בו פאוור ריינג'רים מפרקים את אויביהם באופן קבוע ובנות ווינקס משמידות מפלצות באמצעות קסמים, נראה לו הגיוני לחלוטין שהחבר יגיע עם הרובוט ויפרק אותו.
כמה קל לנו לשכוח כי גם העולם של הקטנטנים האלו הוא עולם מורכב כל כך. אנחנו לוקחים אותם לגן בבוקר ומתפנים לענייננו. החלק הזה בראש שעוסק בהם, בטיפול, השגחה, דאגה יומיומית קבועה, משחק, אמבטיה, סיפור, חברים, החלק הזה נמצא במצב של סטנד ביי, בדיוק כמו הכפתור הזה בטלוויזיה כשהיא לא לגמרי כבויה, אבל גם לא דולקת. מישהו אחר משגיח, מישהו אחר דואג. הם שם, הם בידיים טובות.
וככה זה, זו דרכו של עולם. אנחנו זורקים אותם למים ומצפים מהם שילמדו לשחות. כך נהגו הורינו וכך נהגו בהם הוריהם. הג'ונגל של החיים מתחיל כבר כשנכנסים לגן, על אחת כמה וכמה בגן העירוני, שם גננת וסייעת אחראיות על שלושים עד שלושים וחמישה ילדים בממוצע. זה לא מה שהן עושות, שגורם ללב שלי להתכווץ בכאב אל מול ההבעה המודאגת של הקטנטן שלי. זה מה שעובר מתחת לרדאר שלהן.
והנה ההתמודדות האמיתית.
נהיר וברור, כי אין לגננות כל דרך לקלוט כל התרחשות כזו, לעמוד על עלבונו של כל ילד ולדאוג לאפליה מתקנת. נהיר וברור. רק כשזה הילד שלך ואתה מדמיין אותו עומד שם לבד מול שני ילדים ואחד מהם מאיים עליו שיפרק אותו, כשהוא מאמין, באמת מאמין שזה אפשרי, מתחשק לך לבנות מכונת זמן בו ברגע שתטיס אותך בדיוק כמו בסדרה הבלתי נשכחת "מנהרת הזמן" ישר אל הסיטואציה ההיא.
באמת שלא הייתי מעירה לחבר. אפילו לא הייתי כועסת עליו. הוא ילד וזו דרכם של ילדים. רק לשנייה אחת, אולי חמש, הייתי לוחשת לו באוזן שלא יפחד, אף אחד לא יביא את הרובוט שלו ויפרק אותו. הייתי לוחשת לו באוזן שיגיד לחבר שחברים לא מאיימים ושאם יאיים עליו שוב הוא ילך לשחק עם חבר אחר.ואם הייתה לי עוד שנייה אחת, הייתי מחבקת אותו ואומרת לו שהכול יהיה בסדר ושהוא הכי אמיץ והכי נהדר לי בעולם כולו.
לו רק יכולתי להיות שם.
כואב לדעת שפרופורציות מגיעות במנות קטנות ואף פעם לא ביחס נכון. התובנה שהרובוט לא יכול לפרק אותי, מגיעה בגיל בו הם כבר חרדים מזה שלא יבחרו בהם ראשונים לקבוצת הכדורגל והתובנה שגם זה לא סוף העולם, מגיעה בגיל בו הילד שלך שבור לב כי הנערה שהציעה לה לצאת אמרה לו לא. גם התובנה שזה באמת לא סוף העולם אם הילד משתולל באמצע הקניון מול אנשים, מגיעה כשאנחנו כבר מודאגים כי הוא עוד לא למד לכתוב את כל המספרים. זה לא נגמר לעולם.
"לא צריך לעשות מכל דבר עניין", אמר לי החצי בערב, אחרי שסיפרתי לו על השיחה עם הקטנטן.
אבל אני אמא וכמו יתר האמהות, אני יודעת שהם צריכים ללמוד להתמודד. כולנו יודעות כי זו דרכו של עולם, כולנו יודעות כי הגוזל צריך להצליח לבקוע את קליפת הביצה בכוחות עצמו, כולנו מבינות שילדים יכולים להיות מאוד לא נחמדים זה לזה, גם הילדים שלנו. זה לא מונע מאיתנו את ההתכווצויות הקטנות האלו בתוך הלב בכל פעם שהם מספרים שמישהו פגע בהם, שמישהו הרביץ, מישהו לא שיתף אותם, חבר לא רצה לשחק איתם, שהם בכו ולא היינו שם.
וכל סיטואציה כזו משאירה בלב שלנו סימן קטנטן ולאט לאט מצטברים שם עוד ועוד סימנים וגם אנחנו לומדות להתמודד. גם אנחנו מתבגרות. הפעם כאמהות.
וכמה שזה לא קל לנו.
בסוף השיחה, ואחרי שאני מסבירה לקטנטן כי אף אחד לא מפרק אותו, אחרי שאני מרגיעה אותו והוא אפילו מחייך שוב, הוא מסכים לשכב לישון.
"אבל אמא", הוא לוחש שנייה לפני שהוא נרדם, "מחר תעזרי לי למצוא את השלט של הרובוט שלי".
רק ליתר ביטחון, כמובן.