אוגוסט 2012. יבגניה קנייבה הרוסייה נותנת הופעה מרשימה על מרקע הטלוויזיה שלנו וזוכה במדליה אולימפית נוספת. כמו פרפר היא מרחפת מצד לצד, שיערה אסוף בתסרוקת מוקפדת והיא קופצת באלגנטיות, משלבת תנועות ריקוד ברבוריות בתרגיל. מושלמת. בזוית העין אני קולטת את הנסיכה שלי. היא מהופנטת לחלוטין, עוקבת אחר כל תנועה וכל הנפת סרט. אני רואה את הניצוץ בעיניים. ברגע הזה, אפשר ממש לשמוע את המחשבות שלה. זו לא יבגניה קנייבה שהיא רואה על המסך. היא כבר עברה הלאה.
"אמא", היא מכריזה, "אני רוצה גם".
בו ברגע הופך הסלון לזירה אולימפית לכל דבר. היא מארגנת מזרנים ושמיכות על הרצפה, מסדרת כריות מסביב, חגורת הג'ודו של הבכור הופכת לסרט והקטן הופך לעוזר הנאמן. הבעיה, מתחילה כשהיא מנסה לבצע את התרגילים עליהם מתאמנת הגב' קנייבה מאז הייתה בת שש. כאן אני מותחת את הגבול ומסבירה לה על הסכנה שבביצוע תרגילים כאלו ללא הדרכה מתאימה.
חודש אחר כך אנחנו עומדות יחד בפתח אולם ההתעמלות וממתינות בדריכות להתחלת השיעור בחוג להתעמלות אומנותית. הנסיכה לבושה בבגד גוף כנדרש, שיערה אסוף והיא מרוגשת ומלאת ציפיה. הנה הצעד הראשון האמיתי שלה בדרך להגשמת החלום. כאן, במקום הזה, יהפכו את הפנטזיה למציאות. בדימיון היא כבר שומעת את הקהל מריע אחרי שצפה בה מרחפת בזירה. הנה מתקרב הרגע שלה. השיעור מתחיל, המדריכות הצעירות שואלות כל ילדה לשמה ומתחילות בשיעור. הן נחמדות כל כך, חייכניות כל כך וסובלניות עד אין קץ.
עד שההורים הולכים.
השבועות חולפים והנסיכה מגיעה בקביעות לשיעורים עם חברתה. אחרי מספר שיעורים, אני מתחילה להבחין בירידה חדה בהתלהבות. "המדריכה ד' צעקה היום", היא מדווחת "וגם המדריכה ו' צועקת", מוסיפה החברה. לאט לאט ובעקביות, מצליחות המדריכות במיומנות שאינה מבוטלת לפוגג את ההתלהבות של הנסיכה. היא עדיין משתתפת בשיעורים, אבל זה כבר לא זה. "הן לא נחמדות, אמא", היא מסבירה לי והחברה מסכימה. כן, את התרגילים היא אוהבת, "אבל הן צועקות על מי שלא יודעת את התרגיל".
ולא, הן לא נטפלו אל הנסיכה באופן מיוחד. ככה לימדו אותן וככה לימדו אותן ללמד. בקשיחות, עם משמעת, עם כללים נוקשים. כאן, לא משחקים. כאן יוצרים מתעמלות. הקשיחות, לדידן, מהווה חלק אינטגרלי והכרחי מהעניין. אני מקשיבה לקטנה ורואה את עצמי. אני בת שמונה, בשיעור בלט, עומדת לצד החברות שלי לקבוצה ומפחדת מהרגע בו המורה אילנה תמקד בי את העיניים הירוקות המפחידות כל כך ותצעק. וכמה שהיא ידעה לצעוק. אני לא זוכרת פעם אחת בה התלוננתי. זה פשוט נראה לי חלק מהעניין. לכל גורם במשוואה הזו היה את תפקידו, התלמידות תפקידן לרקוד והמורה, תפקידה לכעוס, ללמד ולצעוק. הכול היה ברור.
אני שואלת את עצמי, באיזה שלב בהיסטוריה החליטו המורים כי ילדים יבינו טוב יותר וברור יותר את מה שמלמדים אותם אם יצעקו עליהם בכעס. האם זה החומר ממנו קורצו אלופים? אלו שהחליטו להיכנע והבינו כי משמעת באימונים כוללת גם קבלת מרות וצעקות חוזרות ונשנות? למה לכבד את המורה אם המורה אינה מכבדת את התלמידים? האם מי שלא מקבל על עצמו את המשמעת הזו הוא זה שוויתר? ומה לימדתי אותה אם הסברתי לה כי לפעמים קצת קשה עם המדריכות אבל היא צריכה להתמודד ולהמשיך? האם בזה לימדתי אותה נחישות או שלימדתי אותה כי זה בסדר לוותר על העקרונות החשובים ביותר של מתן כבוד לאחר אם זה נעשה למטרה טובה?
הילדים שלנו מתמודדים יום יום עם מבוגרים כועסים, עם משמעת, עם חוקים, כללים נוקשים. החברה מצפה מהם להתיישר ולקבל מרות. שעות אחר הצהריים הן שעות בהן מותר לילד לקחת נשימה עמוקה ולהירגע. פעילויות אחר הצהריים הן פעילויות פנאי. אנחנו לא רוצים שיצעקו עלינו בשעות הפנאי שלנו, גם הילדים שלנו לא. את האגרסיות שלכן תוציאו בבית, לא על ילדות בנות שבע. אפשר להסביר להן וללמד אותן גם בדרך נעימה ובשקט.
בסופו של עניין, החלטתי להשאיר את העניין לשיקולה של הנסיכה הקטנה ובמקביל, הבטחתי לה שנדאג לשוחח עם המדריכות ולדרוש שיפסיקו עם הצעקות. היא הפכה והפכה בדבר והחליטה כי אין סיבה שהמדריכות יגרמו לה לוותר על פעילות שהיא אוהבת לעשות. המדריכה ו' הגדילה לעשות ואחרי שהבטיחה לא לצעוק גם התנצלה אם פגעה בילדות.
הנסיכה ממשיכה להשתתף בחוג עד היום, המדריכות אכן צועקות פחות. הניצוץ בעיניים, לעומת זאת, כבר מזמן לא שם.
וכמה חבל.