עד עכשיו שום דבר לא באמת נגע.
החלטתי ללכת לבחור סרט טוב באוזן, לא הייתי שם כמה חודשים, הייתי כנראה בגמילה מלהתחיל לראות סרט בלי תרגום ולהשתעמם.
ליד הקופה ראיתי אותו. הוא עמד שם, גבוה, לבוש כמו סטודנט עני בבאר-שבע.
הרגשתי, הרגשתי משהו
הרבה זמן לא הרגשתי משהו, הייתי כנראה גם בגמילה מלהרגיש. בפעמיים האחרונות שהרגשתי זה היה כל כך עמוס וגדול, אז הלכתי לצד הצד השני של זה.
דיברנו על איזה סרט לבחור, ניסיתי לעזור לו לבחור משהו טוב.
למרות שבאותו היום לא דיברנו על להיפגש שוב, או על הרגשה- אני הרגשתי שמצאתי משהו טוב.
הרגשתי שהוא רוצה, שהוא מתחיל איתי, אחרי כל השנים שאנחנו מכירים ברפרוף, ורואים אחד את השניה ברחובות קטנים בתל-אביב, הכל התנקז לרגע הזה.
ניפגשנו.
לא סיפרתי לו שבפעם הראשונה שראיתי אותו בסטודיו של ענת, עם ראש מלא תלתלים תימניים, פינטזתי עליו. אבל זה כנראה היה באויר וגם התלתלים.
אז איך בעצם זה לא התגלגל לזוגיות ארוכה, לבקרים משותפים, לארוחות ערב קטנות?
למה אני כותבת עליו עכשיו בעצבות, ומרגישה החמצה?
כאילו הכל הרגיש נכון אבל כל הזמן הספקות היו.
זה האדם בשבילי?
הוא שחקן, למה אני צריכה את זה.
לילות של הצגות וייסורי הכתיבה, עבודה עם שחקניות סקסיות, הכל יכול להיות כל כך מורכב, כמו מוגלה.
אבל הוא יכול להקשיב לי, אני עוד לא מספרת כלום, כי קשה לי, אבל יש בו רצון. וזה גורם לי לחשוב על זה שאני רוצה לספר לו על עצמי, אז למה זה כל כך קשה לי להיפתח.
והמגע, התשוקה ההתמסרות, כמו גורי כלבים. רק רוצים להריח אחד לשניה את הישבן.
אני מדמיינת אותי יושבת בשולחן הקטן במטבח, כותבת, והוא מגיע מאחורי ומלטף לי את הקו בין האוזן לכתפיים, רגוע כזה, מנחם ואז אני אותו.