ממש בימים אלו אני חוגגת לעצמי יומולדת שמונה. אתם ודאי שואלים את עצמכם אז מה חדש פה? הרי כולנו חוגגים יומולדת בתאריך כזה או אחר, או לחלופין מה היא בת שמונה וכבר בחרה לשתף אותנו ביומולדת שלה ?
אז ככה – כן הגיל שלי כולל את הספרה שמונה רק תוסיפו לשמונה השנים עוד 30 כאלה (לא תרגיל מתמטי מסובך) ומה קבלתם? 38 . נכון. כל שנה חגגתי יומולדת אך רק לפני 8 שנים הרגשתי ראויה, שלמה, מקבלת, מבינה ומתמודדת. ואני מתמודדת עד היום – שלא יהיו אי הבנות .
אבל באו נתחיל מהתחלה ? אני אישה מוגבלת ,אבל אתם ודאי מכירים יותר ומשתמשים במונח נכה, אותו מונח שמרבים להשתמש בו על מנת לתאר את המגבלה שלי. אני מסתייעת לסירוגין בכיסא גלגלים ממונע והליכון לשם ניידות . זה בסדר, אל תרגישו רע. אם אני השתמשתי במונח נכה 30 שנה אז גם אתם יכולים .
"השתמשתי" זו מחמאה. טאטאתי מתחת לשטיח למיטה לארון , מתחת למודע שלי, וקברתי את עובדת מוגבלותי עמוק עמוק בתת מודע – במקום חמים ונעים ובטוח חשבתי. וכאן הייתה הטעות ? בכל פעם שפגשתי מישהו או הייתי באינטראקציה, ניסתי למזער את הנכות, שהרי אי אפשר להעלים את הכיסא או ההליכון שלי (אם תנסו זאת אני אפול וזו כבר אופרה אחרת). לכן השתמשי במונח 'רק ' זה רק לפתוח לי את הדלת, זה רק להזיז לי את השולחן , זה רק לפנות לי מקום , זה רק לעזור לי לקום על מנת למזער נזקים.- כאילו שמדובר בבעיה טכנית קטנה שיש לטפל בה באופן ממוקד אז בקשתי מהטכנאי שאיתי שבכלל לא ידע שהוא כזה לסייע לי במגוון דברים ממוקדים שכאלה ובסיום המשימה הכול היה בסדר חזר לקנו ונשכח ממני למעשה זה רק עייף אותי והתיש אותי וגרם לי לצעוד במקום, כי התת מודע התעורר בכל מקרה שכזה וצעק לי "תנקי, תאווררי, תוציאי".
המלחמות עם התת מודע הן מלחמות התשה קשות. בהתחלה אני "ניצחתי" ובקושי, כי כל אינטראקציה כזו הייתה גורמת לי כאב של למה אני ? ואם לא הייתי נכה הייתי מגיעה רחוק ואיך שהייתי מסיימת לבכות על מר גורלי הייתי קוברת שוב, חופרת יותר עמוק בבחינת מה היה אתמול אני לא זוכרת ? זיכרון מאוד מאוד סלקטיבי ובררני היה לי ? פרויד צדק ? אנו יכולים לבחור מה לשכוח או במילים אחרות לפחות לחלק מהדברים שאנו שוכחים יש סיבה- ובכל פעם שהנכות הרמה את ראשה לאחר האינטראקציה וגרמה לכאב הדחקתי אותה שוב חזרה למקום ממנו היא יצאה ובאמת אחד הדברים שצדו את עייני כשפתחתי לאשונה ספר לפסכו' הם אותם מנגנוני הגנה והפלפולי שבהם היה עבורי מנגנון ההדחקה ומעניין למה? ? ואפשר לומר שהתת מודע שלי היה מוצף בזכרות ובאירועים שצריך לקבור ולשכוח ואני בכלל באופי אוהבת סדר.
ומה עם החלק האחר של המשוואה? אישה ? במקרה הזה בואו נתחיל מהסוף. אני שמחה להיות אישה, לא הייתי בוחרת אחרת גם אם הייתה ניתנת לי האפשרות. כשחושבים על המונח המגדרי אישה חושבים על אלמנטים של יופי, אטרקטיביות, סקס, פלירטוטים וכו',אבל בראשית דרכי ועד תחילת העשור השלישי של חיי התייחסתי לעצמי כנקבה – אותה הגדרה ביולוגית שאז הודיתי על קיומה שכן אם לא כך כיצד הייתי מסבירה לעצמי את קיום המין השני ואת ההבדל שבין המינים.
האחרים נתפסו בעיניי כנשים וכגברים – קרי הנשים כולן יפות רכות ומושכות חוץ ממני, כי אני מוגבלת ואין במגבלה כל אטרקטיביות, ומכאן האחרות היו עבורי היו מושא לתסכול וקנאה.
תמיד תמיד נמשכתי לגברים ויש לי טעם טוב, וכשזה היה קורה (יותר מפעם אחת, תודה לאל), הנשיות שבי התעוררה כאילו הציצה מבעד לתריסים ושאלה אם אפשר לצאת החוצה. עם כל סירוב של גבר לחיזוריי – התשובה לשאלה הייתה ברורה ? לא! באותה נקודה להתייחס לעצמי כאישה היה בגדר אוקסימורון פרדוקס ואפילו איוולת שהרי הסירוב היה בבחינת חותמת עבורי להמשיך ולהתייחס לעצמי כנקבה וראיית הנכות כלא אטרקטיבית.
שנים של תסכול, חוויות למידה אישית ועייפות לימדו אותי שלנכות שלי יש גבולות. נכון שהנכות קיימת ונכון שהיא קשה והיא צובעת ומשפיעה על חלקים אחרים באישיות, אבל זה לא אומר שאין בתוכנו חלקים אחרים שאפשר לטפח ולפתח למרות הנכות או בגללה – הרי לכולנו יש חלקים טובים יותר או פחות .
אני אישה וכשאני כותבת זו אני חשה ביופי שבי ללא כל קשר למה שאחרים חושבים עליי ? אני אישה שמתבשלת לאט על אש קטנה זוכרים את המשווה אישה מוגבלת?- כן המשוואה הגיעה לפתרונה כשהייתי מורה סטאז'רית ועבדתי עם ילדים מוגבלים אהבתי אותם את צחוקם תמימותם תחכומם ופתיחותם אי אפשר שלא הם מקסמים כלאחד ואת מהם הענקתי להם ידע אך כל פעם שהם באו אליי עצובים ודומעים או עם תהייה היה חשוב לי שידעו שיש פתרון ושיהיו מודעים לאהבתי הבלתי מותנת מצד שני כל פעם שראיתי את צחוקם הבנתי שאפשר לשמוח גם כשאתה שונה ? ככול שהייתי איתם יותר ואהבתי אותם התחלתי לאהוב גם את עצמי . אני עובדת היום במקום עבודה שעובדים בו מאתיים אנשים מקסמים חבריי בעלי מגבלה ? במקום שכזה אין מקום לחוש בשונות רק בקבלה ? והפעם ה- רק הוא במובן החיובי . ה
געתי לגיל שלושים כאשר אני תורמת ועושה ועניין הזוגיות , הרצון לזוגיות אמיתית הלם בי עייפתי מה-כמעט מהליד ואז הכרתי את האחד שלמד אותי כי אפשר להיות בזוגיות למרות המגבלה ואפשר לאהוב ואמר ? "אפרת , כמה שאת יפה " בהתחלה זה היה מוזר איך לאט לאט קבלתי התרגשתי ושמחתי אחרי הכול זו הפעם הראשונה שזכורה לי שגבר אומר לי שאני יפה ועוד הגבר שאיתי . כן הנשיות שלי סוף סוף יצאה החוצה לא מתביישת לא שואלת יצאה במלוא כוחה ושלמותה אל החוץ מה שהפך אותי לקוהרנטית יותר ומכאן למוארת ויפה יותר. אנו לא ביחד עוד אבל במקביל פתחתי יחסים עם עצמי והמראה וראיתי כי טוב המראה בעיניי ועדיין . ומאז כבר הספקתי לפתוח ליבי לאחרים …
היום אני לא זקוקה לאישורם של אחרים ליופי שלי אני כבר עצמאית – קרי הכול מתחיל בראש שלנו – והאוקסימורון היחיד שאני מכירה הוא ? עוגת גזר ? מישהו חולק עליי ?
ולסיום .
[video:http://www.youtube.com/watch?v=O040xuq2FR0 ]